יכול להיות שהוא לא היה מבחין באותו אוטובוס קומותיים לעולם, יושב בשולחן הבר הארוך ליד חלון הזכוכית ב'סטארבקס' הלונדוני הקבוע שלו ליד הביג-בן, צופה על התמזה וקורא את הגארדיאן האהוב עליו – אלמלא חריקת הבלמים המוזרה והלא אופיינית ההיא שבה הוא עצר בדיוק מולו. סוג של תקר, מלמל הבחור בכסא הגבוה לידו וגרם לו להרים את עיניו מעל האותיות הצפופות לעבר המקום בו מצטלבים הרחובות ויקטוריה ומרשהאם. שם הוא ראה אותה יורדת במבוכה במדרגות יחד עם כל הנוסעים, מזוודה קטנה בידה, מחכה על המדרכה הצפופה עד שהתקר בכלי הרכב האדום יתוקן. לא לקח לו יותר מדי זמן לזהות אותה. כאילו כל השנים ההן נמחקו, כאילו פניה לא התבגרו באחת, כאילו הזמן לא נתן בה את אותותיו. כאילו הם עדיין היו נאהבים.
בדרך הקצרה מהשולחן לדלת בית הקפה, הוא הספיק לשים לב להחלטיות המוזרה הזאת שלו, הלא אופיינית, שגרמה לו לאחוז את כוס הקרטון העדיין בוערת וכמעט לשפוך אותה בדרך על שכנו – ולדהור החוצה לפני שהיא תעלם לו. היא עדיין עמדה שם מבולבלת משהו, כששמעה קול מהוסס מאחוריה. "הלו, לואיז?" הוא אמר, היא הסתובבה. "זוכרת אותי?" שלוש השניות שעברו נראו כמו נצח, לפני שקצה חיוך קטן בזווית פיה אישר שהיא זוכרת את האיש אותו הכירה פעם טוב כל כך. "את ממהרת, או שאנחנו יכולים לבלות כאן כמה דקות?", שאל אותה במבוכה של ילד, והוסיף לעצמו בראש "כאילו שעדיין היינו נאהבים".
היא צחקה, הפעם בקול, גורמת לו להבין עד כמה השאלה טפשית. התקר הרי יקח עוד כמה דקות. תמיד היא היתה הרבה יותר ספונטנית ממנו, ונראה שהשנים לא שינו את המצב. כי בעוד הוא פולט את מה שנראה לה כבליל של מילות מבוכה או התנצלות וגורם לה לאבד את שאריות המרירות שהיא עדיין נשאה כלפיו – שלחה היא את אצבעה לעבר שפתיו כדי שידע שהיא הבינה. היא הפתיעה גם את עצמה כשמיד אחר כך חיבקה אותו חיבוק כזה, כמו שמחבקים בן זוג אהוב, ממיסה את שאריות הקרח האחרונות ביניהם. רק כשהיא הרפתה הוא עצר מעט כדי לבחון אותה שוב, הפעם מקרוב, שומע את עצמו אומר "את נראית ממש טוב" ומיד אחר כך מתנצל על שטף הדיבור הלא ברור שלו: "תביני", אמר לה. "את פשוט גורמת לי להרגיש שוב כאילו היינו נאהבים".
יש לה שלושה ילדים, סיפרה לו בדקות הספורות שנותרו להם. היא גרה ברובע בלומסברי בצפון העיר ונשואה כבר 14 שנים לאותו אדם שפגשה אחרי שהוא עזב אותה במפתיע ונסע, בוחר להמשיך את חייו עם מישהי אחרת בקשר שהתברר כטעות איומה. כשחזר לחפש אותה היא כבר עברה משם, למקום אחר, לחיים אחרים, בוחרת להשאיר את הכאב ולא להביט לאחור. הוא, סיפר לה, מעולם לא התחתן כי "לא מצא את האחת" – הסבר חלופי ומצער ל"לא מצאתי אחת כמוך" שהידהד בראשו לכל אורך אותה שיחה. קול הנהג הקורא לנוסעים לעלות בחזרה לאוטובוס קטע את מחשבותיו. לעזאזל, חשב לעצמו, זה היה קצר מדי. כשליווה אותה לאוטובוס הוא ידע שהשיחה הזאת סיפרה לו את כל מה שהוא היה צריך לדעת. מחלון הקומה השנייה באוטובוס המתרחק היא עוד הספיקה לפעור חור קטן נוסף בליבו כשראה אותה מסובבת את ראשה ומחייכת לעברו בדיוק את אותו חיוך שלה, כאילו היו עדיין נאהבים.
מונית האוסטין השחורה עצרה לידו מיד כשהניף את היד. בניגוד לשאר הימים, במקום לקחת אותה מזרחה אל המשרד שלו באפר סיטי של לונדון – הוא הורה לנהג להסתובב ולנסוע מערבה, לרובע קנסינגטון ובחזרה לדירתו שצופה להייד פארק. צעדיו היו כבדים מעט כשעלה במדרגות במקום במעלית, מנסה לסדר את מחשבותיו. כשסובב את המפתח בחור המנעול ונכנס פנימה, הבחין שהנערה, אותה אסף בבר אמש כדי שתחמם אותו בלילה, הספיקה כבר לעזוב לא לפני שהשאירה את הדירה מבולגנת כמו שקורה אחרי כל אותם לילות חד-פעמיים שהוא כל כך שונא. כשחלץ את נעליו והחל לסדר את הדירה, אוסף את בגדיו המקומטים מליל אמש ומשליך אותם לתוך סל הכביסה – הספיקה לחלוף בראשו המחשבה שבמקום אחר, בזמן אחר, בחיים מקבילים מסוג אחר – במקום לסדר עכשיו עוד מיטה סתורה, עוד לילה שבוודאי לא ישרוד את הבוקר של זכרונותיו, הוא היה יכול להיות עכשיו בדירה גדולה יותר, עם חדרים רבים יותר, מסדר בארון צעצועים של ילדים. של הילדים שלו ושל לואיז, שלא היה לו ספק שגם אחרי 14 שנה הם היו עדיין נאהבים.
"זה לא תמיד נכון, שהזמן מרפא את כל הפצעים", חשב לעצמו כשפשט את בגדיו, נשאר בתחתונים, מוציא ממגירה נסתרת בארון חבל עבה ומתקין ממנו לולאה. "יש פצעים שאתה לא רוצה לרפא. את הזכרונות ממשהו טוב באמת, משהו באמת אמיתי, שלא מצאת שוב לעולם".
כשהוא ראה אותה יורדת מהאוטובוס
נדמה שכל השנים נמחקו
פניה היו מבוגרות יותר, מעט קשוחות
אך עיניה היו עדיין כה בהירות
הוא שתה את הקפה שלו ומיהר החוצה
חצה לפני שהיא הלכה משם
אז הוא ניגש אליה כמו ילד קטן
מפוחד מדי ממה שהיה לו לומר
הלו, לואיז
זוכרת אותי?
עכשיו האם ניפרד או שנישאר מעט
כאילו ששוב היינו נאהבים
היא לקחה רגע כדי לזהות
את האיש שהיא הכירה כה טוב בעבר
וכשהוא התחיל להתנצל
מאבד כל מרירות שהיא נשאה
היא הניחה בעדינות את אצבעה על שפתיו
כדי שידע שהיא הבינה
וכשמזוודתה מונחת על המדרכה
חיבקה אותו כמו אהובה
היא אמר ללואיז
את נראית כה טוב
את מבינה שאת פשוט
גורמת לי להרגיש
כאילו ששוב היינו נאהבים
זה לא תמיד נכון, שהזמן מרפא את כל הפצעים
יש פצעים שאתה לא רוצה לרפא
את הזכרונות ממשהו טוב באמת
משהו באמת אמיתי, שלא מצאת שוב לעולם
ולמרות שהם דיברו רק זמן קצר
לפני שהיא אמרה שהיא צריכה ללכת
הוא ראה בפגישה סימן קטן
שסיפר לו את כל מה שרצה לדעת
וכך לואיז
נופפה מהאוטובוס
וכשהיא עזבה
היא נתנה את החיוך הזה
כאילו שהם היו שוב נאהבים…
גילרו.קום 