א' תורג'מן, תורג'י בשבילכם, היה המורה הכי טוב להיסטוריה ולתולדות עם ישראל שמעולם לא הכרתם. הוא היה מעולה בתחום, למרות שאני אזכור אותו לא מעט גם בתור מורה למוזיקה. בכיתה י', בין סיפורי ההרפתקאות על לורד בלפור לסיפורי הזוועה על עליית הריך השלישי, בהפסקות בין שיעור לשיעור או בדרך לאיזה טיול מצאנו די מהר את האהבה המשותפת שלנו למוזיקה, דיסקסנו אותה ארוכות וגם החלפנו ביניינו תקליטים, לא משהו שאתה עושה עם מורה שלך. הוא ידע לספר על ההיסטוריה של המוזיקה באותו חיוך רחב ובאותן עיניים בורקות כמו שהעביר לנו את שיעורי ההיסטוריה, הופך אותם לפרקים מרתקים ובלתי נגמרים. נדמה לי שהבאתי לו את 'נו פרלה' של פול יאנג או את 'סאם גרייט ריוורד' של דפש מוד, והוא נתן לי בתמורה את Frontiers של להקת ג'רני.

להקת ג'רני היא אחת מלהקות מוזיקת-נהגי-המשאיות הכי טובות שמעולם לא הכרתם. אנשים יותר מתוחכמים יסווגו אותה כרוק-אמריקאי-של-אמצע-הדרך, אבל רק מי שחרש פעם את כבישי ארה"ב עם קלטות של ג'רני, טום פטי, ג'ון קוגר ואחרים בועטת באזניים – יכול להבין למה הם מתקשרים למשאיות ולדרכים אינסופיות. את 'פרונטירז' אהבתי כמעט משמיעה ראשונה וזה היה מוזר, כי מה לנהגי משאיות אמריקאים ולאוזן מתבגרת של בחור ישראלי שעד אז הורגל בעיקר לגל חדש ולסינתיסייזרים מחושמלים. אבל הסינגל המושלם 'דרכים נפרדות' של סטיב פרי ולהקת המסע שלו מאותו אלבום, גרם לי להבין שגם גיטרות תוצרת סן פרנסיסקו יו.אס.איי יכולות להעביר לך ריגוש מרטיט מסוג כלשהו. הריגוש גבר כשהתברר לי ש'דרכים' הוא רק אחד מכמה שירים מעולים שקישטו את האלבום המצויין הזה, אחרים כמו 'בנאמנות' ו'שלח לה את אהבתי' מרגשים אותי עד היום. אפשר לומר שהמסע התחיל שם, ובשנים שבאו אחר כך למדתי לאהוב את סוג המוזיקה הזה שלעולם ימחיש לי כבישים בלתי נגמרים לאורך city to city USA.

הפרק האחרון של העונה האחרונה של הסופרנוס היה אחד מהטובים שראיתי. הפרק ההוא שנגמר חלקיק שנייה אחרי שסטיב פרי זעק 'דונ'ט סטופ' ושמט ב-2007 ל-12 מיליון אמריקאים את הלסתות באחד הסיומים היותר חזקים שהיו אי פעם לסדרה, ששינתה סדרי עולם בטלוויזיה ובכלל. כשטוני סופרנו ישב בדיינר ההוא בסצינה האחרונה בהחלט של הסופרנוס, דפדף בג'ו-בוקס, התביית על 'אל תפסיקי להאמין' שיצא באלבום הקלאסי של ג'רני, Escape מ-81, הכניס מטבע וצלילי הפסנתר הראשונים החלו ללוות את אותה סצינה אחרונה בהחלט, היה לי קשה למחוק את החיוך מהפרצוף. ביני לבין עצמי תהיתי האם גם תורג'י, בשבילכם מר מנהל בית ספר ידוע כיום, חייך גם הוא לעצמו את אותו חיוך רחב עם אותן עיניים בורקות כשראה את הפרק, וקפא גם הוא כשסטיב פרי הקפיא את משפחת סופרנו איפשהו במרחב הזמן הטלוויזיוני, משאיר אותם נצחיים כמו אותם כבישים בלתי נגמרים, כמו אותו החיוך של תורג'י, כמו המוזיקה של ג'רני.

מודעות פרסומת