לתקליט ההוא קראו 'לחישות יפניות' והוא הכיל שמונה שירים בלבד. גם זה מגניב, בטח. שנתיים אחר כך כבר הבנתי שיש להם גם כמה שריטות, כששירים הרבה יותר מוזרים והרבה פחות פופיים התחילו להציף את הרדיו. למרות שכבר הייתי מכור אליהם, הבנתי שככה זה כשרוברט סמית' מכור בעצמו – לסמים קלים וקצת יותר מזה. אז יוצאים לו תקליטים כמו 'הפסגה' עם שירים פסיכודליים שעוד לא ידעת, אבל שלוש שנים אחר כך הם ישמשו פסקול מעולה לשנה הראשונה וההזויה שלך בצבא, בה בטח היית מעשן סמים בעצמך אם לא היית כזה ילד טוב. בחזרה לתיכון, 'ראש על הדלת' הבהיר שסמית' קצת נגמל וחזר לעשות שירים שמחים, וכשכולם בכיתה התלהבו מ'קרובה אלי' הסתכלתי על כולם בזלזול ואמרתי חה, אלה הקיור, אני מכיר אותם כבר מזמן, איפה הייתם ב-1983 וכל זה.
כמה שבועות בתוך הצבא יצא האוסף הראשון, וכשהם עמדו על החוף ובהו בים, הקלטת של האלבום הזה נטחנה אצלי בלילות השמירה בווקמן ועשתה לי היכרות עם השנים הראשונות שלהם ועם החומרים שפספסתי מהתקליטים הראשונים, אלה שבין 78 ל-83. אז בכל שבועיים-שלושה כשיצאתי הביתה נסעתי ל'בית התקליט' והשלמתי ציוד. בהתחלה זה היה 'נערים אינם בוכים' התמים הבסיסי והמקסים, אחרי עוד חודש קנית את '17 שניות' המושלם עם שירי הלילה המשובחים שהעבירו לי עשרות משמרות שמירה כמו כלום. וכשגיליתי את 'גורל' הכבד והאפלולי כבר הייתי כל כך באותו מצב רוח מושלם של שביזות צה"לית תקנית, עד שגם אליו התחברתי בלי שום בעיה, במיוחד לשיר הנושא המעולה שלו.
את 'פורנוגרפיה' שכרונולוגית הקדים את 'לחישות יפניות' בשנה ושאין דרך אחרת לתאר אותו מאשר כאחד התקליטים היותר קשים להאזנה שנתקלתי בהם – בלעתי באזניים צמאות ובלופים בלתי פוסקים, דבר שלא היה מסוגל לעשות אותו בחור מכור למצעדים 4 שנים קודם. גם כאן, רק שמונה שירים, אבל לחלוטין לא מגניבים. כאב, מחשבות אובדניות, תהומות של ייאוש ודיכאון היו רק חלק מהמתאבנים שחיכו למי שהעיז לפתוח את הפורנוגרפיה הנפשית של עצמו ולהסתכל לתוכו פנימה. עשיתי את זה כמעט בהתלהבות, ועד היום לדעתי יש איפשהו ארונית צה"לית שכמה שורות מתוך 'תאומים סיאמים' הכואב והיפה, אותן כתבתי דרך שבלונות של סנטסיל, מעטרות את חזיתה.
בחזרה להווה של אז, הייתי שם כש'נשקי אותי נשקי אותי נשקי אותי' ראה אור ב-1987. דיסק כפול שצבע תקופה של חצי שנה בערך בצבעי אדום-צהוב-כתום עזים כמו העטיפה של התקליט, עונג צרוף כפול שתיים שמצריך פוסט נפרד שכבר תוכנן להיכתב כאן כמה פעמים אבל טרם. שנתיים מאוחר יותר, חותמת ה"משוחרר טרי" מוטבעת על ישבנך, והשחור שאפף את נשמתך שנתיים קודם כבר התפוגג ואתה מוכן לקבל מאסטרפיס נוספת: 'התפוררות' ששיר הנושא מתוכו עד היום מרטיט ומדמיע אותך, שגם לו נדרש פוסט נפרד ושכמו קודמו גם אותו תיקח לאי בודד בשאלה הנצחית ההיא שמתחילה ב"מהם עשרת התקליטים ש".
שנות התשעים התחילו ואת 'משאלה' עדיין קניתי כי כנראה עוד הייתי מחובר לחלק ההוא בתוכי שדרש תרופה לעצב, והקיור היו שם עדיין כדי לספק שירים עצובים ויפים כל כך. ואני זוכר גם כמה עבודות גרפיות שבהן השתמשתי במשפטים מאותו אלבום, שמצידו שימש לי השראה בתקופת הלימודים. בהמשך הניינטיז כבר פחות עקבתי אחריהם כי כבר הייתי עסוק בעניינים של אנשים גדולים כמו נישואים וכאלה, אבל את 'ריקודי מצב רוח פראי' מ-1996 קניתי למרות שבקושי שמעתי, אולי כי פחדתי להקשיב לו דווקא כשהיה לי טוב בחיים. מ'פרחי דם' (2000) ומ-'הקיור' (2004) התעלמתי כבר כמעט לגמרי, אבל לא שכחתי להשתמש בשירים מכל אותם התקליטים הישנים שלהם בפוסטים בבלוג שפתחתי אחרי שהעניינים ההם של האנשים הגדולים כבר הפסיקו להיות בתוקף.
שלושה עשר אלבומים מאוחר יותר, יצא אלבום האולפן ה-14 שלהם אחרי הפסקה של ארבע שנים. קוראים לו 'חלום 4:13' והיום כבר לא צריך לרוץ ל'בית התקליט' שבמילא לא קיים, או לחפש את האלבום בקאזה או באימיול. קישור לראפיד-שר, המתנה קצרה והאלבום אצלך. אתה מקשיב לו ובמקביל צופה בטיוב בהופעה שלהם מ-2008 – שרים שוב את the walk הנצחי כאילו לא עברה כבר רבע מאה מאז התחלתם לצעוד את ההליכה הארוכה הזאת ביחד.
גילרו.קום 