The Walk

תגובה אחת

החורף של אוקטובר 1983 התחיל להיות טורדני כשקניתי את התקליט הראשון שלי של הקיור. טורדני במיוחד, כשאתה יוצא לאיזה שיעור של"ח בשטח עם כל הכיתה ושוכח להביא מטריה. החזרתי את אוזניות הווקמן בעלות הספוג הכתום לראש, הפשלתי את שרוולי הסווטשירט עד למרפקים כיאה וכראוי למי שחי באייטיז – והמשכתי להקשיב ל'בואי נלך למיטה'. לא שידעתי מה לעשות בה, אבל הישבן של זאת שהלכה לפני נראה כאילו נע בתאום מושלם עם התופים האלקטרונים שדפקו לי באזניים. זה מצחיק, אבל בהתחלה הייתי בטוח שהקיור הם עוד צמד פופ אלקטרוני מהסוג שהציף אז את העולם. ככה זה כשאתה צמוד למצעדים ונכבש בידי הצליל הקצבי של ומתפתה אחרי הקליפ שלו ב'עוד להיט', הקליפ ההוא בו רוברט סמית' עושה פרצופים מוזרים ולול תולהרסט השתכשך באינפנטיליות אופיינית בבריכת גומי עמוסת ברווזים. זה כמובן היה עדיין מוקדם לדעת את זה אז, אבל מה שנראה לי אז כלהקת פופ מפגרת במגניבותה או גנובה במפגרותה, הולכת ללוות אותי כמה וכמה שנים.

לתקליט ההוא קראו 'לחישות יפניות' והוא הכיל שמונה שירים בלבד. גם זה מגניב, בטח. שנתיים אחר כך כבר הבנתי שיש להם גם כמה שריטות, כששירים הרבה יותר מוזרים והרבה פחות פופיים התחילו להציף את הרדיו. למרות שכבר הייתי מכור אליהם, הבנתי שככה זה כשרוברט סמית' מכור בעצמו – לסמים קלים וקצת יותר מזה. אז יוצאים לו תקליטים כמו 'הפסגה' עם שירים פסיכודליים שעוד לא ידעת, אבל שלוש שנים אחר כך הם ישמשו פסקול מעולה לשנה הראשונה וההזויה שלך בצבא, בה בטח היית מעשן סמים בעצמך אם לא היית כזה ילד טוב. בחזרה לתיכון, 'ראש על הדלת' הבהיר שסמית' קצת נגמל וחזר לעשות שירים שמחים, וכשכולם בכיתה התלהבו מ'קרובה אלי' הסתכלתי על כולם בזלזול ואמרתי חה, אלה הקיור, אני מכיר אותם כבר מזמן, איפה הייתם ב-1983 וכל זה.

כמה שבועות בתוך הצבא יצא האוסף הראשון, וכשהם עמדו על החוף ובהו בים, הקלטת של האלבום הזה נטחנה אצלי בלילות השמירה בווקמן ועשתה לי היכרות עם השנים הראשונות שלהם ועם החומרים שפספסתי מהתקליטים הראשונים, אלה שבין 78 ל-83. אז בכל שבועיים-שלושה כשיצאתי הביתה נסעתי ל'בית התקליט' והשלמתי ציוד. בהתחלה זה היה 'נערים אינם בוכים' התמים הבסיסי והמקסים, אחרי עוד חודש קנית את '17 שניות' המושלם עם שירי הלילה המשובחים שהעבירו לי עשרות משמרות שמירה כמו כלום. וכשגיליתי את 'גורל' הכבד והאפלולי כבר הייתי כל כך באותו מצב רוח מושלם של שביזות צה"לית תקנית, עד שגם אליו התחברתי בלי שום בעיה, במיוחד לשיר הנושא המעולה שלו.

את 'פורנוגרפיה' שכרונולוגית הקדים את 'לחישות יפניות' בשנה ושאין דרך אחרת לתאר אותו מאשר כאחד התקליטים היותר קשים להאזנה שנתקלתי בהם – בלעתי באזניים צמאות ובלופים בלתי פוסקים, דבר שלא היה מסוגל לעשות אותו בחור מכור למצעדים 4 שנים קודם. גם כאן, רק שמונה שירים, אבל לחלוטין לא מגניבים. כאב, מחשבות אובדניות, תהומות של ייאוש ודיכאון היו רק חלק מהמתאבנים שחיכו למי שהעיז לפתוח את הפורנוגרפיה הנפשית של עצמו ולהסתכל לתוכו פנימה. עשיתי את זה כמעט בהתלהבות, ועד היום לדעתי יש איפשהו ארונית צה"לית שכמה שורות מתוך 'תאומים סיאמים' הכואב והיפה, אותן כתבתי דרך שבלונות של סנטסיל, מעטרות את חזיתה.

בחזרה להווה של אז, הייתי שם כש'נשקי אותי נשקי אותי נשקי אותי' ראה אור ב-1987. דיסק כפול שצבע תקופה של חצי שנה בערך בצבעי אדום-צהוב-כתום עזים כמו העטיפה של התקליט, עונג צרוף כפול שתיים שמצריך פוסט נפרד שכבר תוכנן להיכתב כאן כמה פעמים אבל טרם. שנתיים מאוחר יותר, חותמת ה"משוחרר טרי" מוטבעת על ישבנך, והשחור שאפף את נשמתך שנתיים קודם כבר התפוגג ואתה מוכן לקבל מאסטרפיס נוספת: 'התפוררות' ששיר הנושא מתוכו עד היום מרטיט ומדמיע אותך, שגם לו נדרש פוסט נפרד ושכמו קודמו גם אותו תיקח לאי בודד בשאלה הנצחית ההיא שמתחילה ב"מהם עשרת התקליטים ש".

שנות התשעים התחילו ואת 'משאלה' עדיין קניתי כי כנראה עוד הייתי מחובר לחלק ההוא בתוכי שדרש תרופה לעצב, והקיור היו שם עדיין כדי לספק שירים עצובים ויפים כל כך. ואני זוכר גם כמה עבודות גרפיות שבהן השתמשתי במשפטים מאותו אלבום, שמצידו שימש לי השראה בתקופת הלימודים. בהמשך הניינטיז כבר פחות עקבתי אחריהם כי כבר הייתי עסוק בעניינים של אנשים גדולים כמו נישואים וכאלה, אבל את 'ריקודי מצב רוח פראי' מ-1996 קניתי למרות שבקושי שמעתי, אולי כי פחדתי להקשיב לו דווקא כשהיה לי טוב בחיים. מ'פרחי דם' (2000) ומ-'הקיור' (2004) התעלמתי כבר כמעט לגמרי, אבל לא שכחתי להשתמש בשירים מכל אותם התקליטים הישנים שלהם בפוסטים בבלוג שפתחתי אחרי שהעניינים ההם של האנשים הגדולים כבר הפסיקו להיות בתוקף.

שלושה עשר אלבומים מאוחר יותר, יצא אלבום האולפן ה-14 שלהם אחרי הפסקה של ארבע שנים. קוראים לו 'חלום 4:13' והיום כבר לא צריך לרוץ ל'בית התקליט' שבמילא לא קיים, או לחפש את האלבום בקאזה או באימיול. קישור לראפיד-שר, המתנה קצרה והאלבום אצלך. אתה מקשיב לו ובמקביל צופה בטיוב בהופעה שלהם מ-2008 – שרים שוב את the walk הנצחי כאילו לא עברה כבר רבע מאה מאז התחלתם לצעוד את ההליכה הארוכה הזאת ביחד.

Like This!

מודעות פרסומת

Private Investigations

2 תגובות

אתה רואה הרבה טיפוסים מוזרים בסוג העבודה הזה, חשבתי לעצמי כשהיא נכנסה למשרד שלי, אבל כזאת עוד לא היתה לי. למרות שנדמה שראיתי תמונות שלה בכל מיני מדורי מחשבים והיי-טק, זה עדיין הרגיש כאילו אני צופה באיזה סרט 'פילם נואר' מוזר: פאם פאטל מהסוג הישן, דמות ארוכה, שמלה דקה עם כתפיות כמעט שקופות מחזיקות מעל כתפיים צנומות משהו. משקפי ענק שחורות לעינייה, ספק פיאה ספק שיער אמיתי עטוף בכובע שהיית רואה בשנות השישים בתור ילד בבית הקולנוע בשכונה בה גדלת בדרום תל אביב, היכן שבטי דייוויס, ג'ון קרופורד ולנה טרנר צבעו את ילדותך בשחור-לבן הכי צבעוני שהכרת. אבל עכשיו זה אלפיים ועשר, ואתה במשרד החקירות הפרטי שלך מנסה להתרכז באחת מבקשות העבודה הכי מוזרות ששמעת.

"יש לי טרול בבלוג", היא אמרה ביובש, מוציאה סיגריית פרלמנט סילבר מקופסת כסף קטנה ויכולתי לדמיין פומית שחורה ודקה מחוברת אליה. "ואני רוצה שתגלה מי זה". "בלוג?", תהיתי. "זה סוג של יומן רשת כזה, לא?" "כן", היא אישרה. "יש איזה מנוול אחד שיושב אצלי בתגובות, מציק לי ומלכלך עלי. למרות שאישרתי רק למי שמתאמת בתור בעל בלוג להגיב אצלי, האפס הקטן פתח בלוג במיוחד כדי שיהיה לו יוזר וכדי שיוכל לטנף אצלי את התגובות", הוסיפה והציתה את הסיגריה. "תבין", אמרה ושלפה חבילת כרטיסי ביקור מעוצבים מארנק הפראדה שלה. "הבלוג שלי הוא אחד המוכרים בבלוגיה. הנה, יש כאן את הכתובת. כנס לשם עכשיו ותסתכל. האפס הקטן קורא לעצמו 'מארק קנופפלר' ואני לא יכולה להרשות לעצמי בושות כאלה. זה הורס לי את כל חדוות הכתיבה".

מיהרתי לסגור את אתרי הפורנו הזולים שהיו פתוחים לי על המסך לפני שהיא התיישבה לידי, כשבדרך אני מסיט עם הרגל עמוק יותר מתחת לשולחן את בקבוק הויסקי שעמד על הרצפה. לקחתי שאיפה מהוינסטון שלי והקלדתי את הכתובת בדפדפן. בלוג מעוצב למשעי, ציינתי לעצמי, יותר ממאה תגובות לכל פוסט. "כנס לתגובות כאן", היא הצביעה בציפורן עשויית פרנץ' איכותי על הפוסט האחרון. "תראה איך הוא יורד עלי שם במסווה של תגובות ליריות ופואטיות מהגיהנום". העפתי מבט. אכן, לא נעים. כשש עד עשר תגובות נאצה שעסקו ברמת הכתיבה שלה, קישטו את השרשורים הארוכים בתגובות. "אוקי", החלפתי איתה עשן. "אני אבדוק את זה. נלך לפי כתובות איי.פי, די.אנ.אס'ים של שרתים ולוגים של התחברות – ואני מקווה שנגיע למשהו. עכשיו, בקשר לתשלום…" "כן, כן, אני יודעת. אתה צריך חצי מראש" היא אמרה והוציאה חבילת מזומנים מהתיק. "יש פה אלפייה בירוקים, אתה לא צריך לספור. שלח לי חשבונית על ההוצאות הנוספות. אה, ותקשיב", היא התקרבה אלי והורידה מעט את המשקפים הענקיות, חושפת עיניים כחולות מקפיאות. "אל תאכזב אותי. באתי ישר אליך כי שמעתי שאתה הטוב ביותר".

הסטתי מעט את הוילון וצפיתי בה מתרחקת במורד הרחוב. כיביתי את הסיגריה, שלפתי את הויסקי מתחת לשולחן ומזגתי לעצמי עוד כוסית. פתחתי את המגירה התחתונה ושלפתי משם אלבום דק כרס ומאובק משהו, שגזרי עיתונים בדרגות שונות של צהבהבות הציצו מתוכו. בפנים היו מסודרות ברישול כתבות גזורות היטב וראיונות קרועים ביד גסה, עליה ועל ההתקדמות המטאורית שלה בשמי הבלוגיה בשנה האחרונה. בהמשך, בחוצצים נפרדים, היו מסודרות הדפסות לוגים של שיחות מסנג'ר לפי תאריכים, משפטים שונים מתוכן מסומנים במארקר צהוב.

הנחתי את האלבום בצד וחזרתי למחשב. על הדפדפן עדיין דמם הבלוג שלה, אותו שנאתי כל כך. גללתי למעלה, לפוסט האחרון, לחצתי "הוסף תגובה", כשבשדה ה"שם" אני מקליד באיטיות 'מ-א-ר-ק ק-נ-ו-פ-פ-ל-ר" ובשדה מתחת את הסיסמה. "תגובות מאומתות בלבד, עלק", סיננתי. "בוגדת עלובה. לא הייתי קשר וירטואלי מספיק טוב בשבילך, הא? אני אראה לך מה זה לקרוא לטקסטים שלי 'תגובות פואטיות מהגיהנום'".

זה מסתורין בשבילי
המשחק מתחיל
עבור השכר הרגיל
פלוס הוצאות

מידע חסוי
נמצא ביומן
זאת החקירה שלי
זה לא תחקיר פומבי

אני אלך לבדוק את הדו"חות
לחפור בתוך העפר
יוצא לך לפגוש את כל הסוגים
בסוג כזה של עבודה

בגידה והפרת אמונים
תמיד יש להם תירוץ
וכשאני מוצא את הסיבה
אני עדיין לא יכול להתרגל אליה

ומה נשאר לך בסופו של יום?
מה נשאר לך לקחת איתך?
בקבוק של ויסקי
וסט חדש של שקרים
וילונות על החלון
וכאב מאחורי העיניים

מצולק לכל החיים
אין שום פיצויים
חקירות פרטיות…

Like This!

Older Entries

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

דבורית שרגל, קולנוע דוקומנטרי עצמאי: "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" * "אפריקה!" * "כדור בגב"

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: