The Look of Love

תגובה אחת

front

כשאתה בן ארבע עשרה העולם שלך עטוף בסוכר מתוק כמו השירים של ABC. אתה חושב שכדור הארץ סובב סביב מצעדי הפזמונים מודל 1982 עמוסי להקות הניו-רומנטיקס שאתה מקשיב להן באדיקות, מנסה להבין מהמילים בשירים שלהן איך באמת עובד העולם הזה של המבוגרים. ויום אחד אתה מחליט לקנות לעצמך תקליט והולך לחנות התקליטים עם עשרים שקלים שאמא נתנה לך, ואתה מחפש לקנות איזה תקליט. אתה לא ממש מודע לכובד האחריות, כי מן הסתם אתה לא יודע שלנצח תזכור את הבחירה שלך כתקליט הראשון שאי פעם קנית. ואתה נובר בשורות העמוסות של עטיפות הקרטון שבתוכן חומר מוזר שנקרא ויניל, ותוהה אם לרכוש את החדש של דוראן דוראן או את זה של גברים בעבודה – עד שאתה נתקל בחדש של ABC שכשאתה חושב על זה, 'דה לוק אוף לאב' שלהם הוא באמת השיר הראשון שאהבת כשהתחלת לשמוע מצעדים. אז אתה מוציא בזהירות את התקליט מהערימה, מסתכל בעטיפה המבריקה וחושב שאיזה כיף זה, עכשיו יהיה לך את השיר הזה בבית מההתחלה עד הסוף ותוכל להקשיב לו מתי שרק תרצה.

כשאתה בן ארבע עשרה אתה חוזר הביתה נרגש עם התקליט החדש של ABC ומשחיל אותו בחיל ורעדה על העמוד הקטן שבמרכז הפלטה השחורה בפטיפון בסלון. אתה מניח את חוד המחט על השיר הראשון בצד ב' ומחכה בקוצר רוח לשמוע את הלמות התופים הראשונות של דה לוק אוף לאב מבלי שאף שדרן רדיו יתחיל לדבר עליו או שהוא יתמזג וייבלע בשיר שלפני כמו בכל המצעדים שהקשבת להם. וכשהשיר מתחיל אתה קופץ על הספה, נשכב על הבטן ולא מפסיק להפוך ולהפוך בעטיפה נטולת מילות השירים שהיצרן הישראלי התקמצן להדפיס, אבל יש לך שם עולם ומלואו: את מרטין פריי הסולן אוחז באקדח ויורה אל מאחורי הקלעים, כשבזרועותיו נמסה נערה במצוקה כמו שצריך להיות באיזה מחזה רומנטי. ועל החזית כתובת מילות אחד מהבתים של 'חץ מורעל' ועל צידה השני של העטיפה מחכים שאר חברי הלהקה עם זרי פרחים בידיהם לירידת השחקנים מהבמה.

כשאתה בן ארבע עשרה אתה מזדהה באורח פלא עם הטקסטים של ABC ושל מרטין פריי, שמתחבט לאורך כל התקליט וכואב את כאבי האהבות הלא ממומשות שלו. ב'דמעות אינן מספיקות', ב'תמיד לנצח' ובעיקר ב'בכל ליבי' המרגש. והכל עטוף בהפקה הנוצצת עד בומבסטית של טרבור הורן ומלווה בקליפים דרמטיים של גברים בחליפות נוצצות ובנשים יפות בשמלות קוקטייל. ואולי זה כל מה שצריך כדי לרפד את ימי התום של אהבת הבוסר הראשונה שלך בנאיביות המתבקשת, זו שלפחות בתאוריה אמורה להגן עליך כשהאהבה הראשונה תהפוך לאהבה נכזבת. אבל לא על זה חשבת כשבאחד מהימים חזרת הביתה מבית הספר כשאתה מרחף על ענן, כי היה נדמה לך שהילדה בה היית מאוהב הגניבה אליך חיוך רב משמעות בתחילת אחד השיעורים בכיתה. 'אולי זה היה מבט האהבה', חשבת לעצמך והתחלת לבנות את המגדלים – עד שלא הרבה זמן אחר כך הם קרסו כשגילית שיש לה חבר.

כשאתה בן ארבעים וחמש יוצא לך להיתקל מדי פעם ביו-טיוב בקליפ של ABC מתוך 'לקסיקון האהבה' ואתה נזכר בתקופה ההיא בחיוך. אתה נכנס לפייסבוק ואחרי כמה חיפושים קצרים אתה מוצא אותה, לא דומה בכלום לילדה היפה שהיא היתה פעם. ואתה מנסה לברוח משם ליוטיוב ושם אתה נתקל בקליפ מאיזה פסטיבל ב-2011 ובו מרטין פריי המזדקן עם קול שבקושי מזכיר את הקול היפה שהיה לו פעם, מבצע את 'דה לוק אוף לאב'. ואתה תוהה בשביל מה לעזאזל אתה צריך את כל האינטרנט הזה, אם הוא יכול כמעט למחוק בקלות כזאת את מה שנשאר בך מהנאיביות ההיא שהתנגנה מתוך חומר מוזר בשם ויניל, ושבעזרתה האמנת פעם שהעולם מורכב מזמרים בחליפות נוצצות, ילדות יפות ומבט אחד של אהבה.

When your world is full of strange arrangements
And gravity won't pull you through
You know you're missing out on something
Well that something depends on you

All I'm saying, it takes a lot to love you
All I'm doing, you know it's true
All I mean now, there's one thing
Yes one thing that turns this grey sky to blue

That's the look, that's the look
The look of love

When your girl has left you out on the pavement
Then your dreams fall apart at the seams
Your reason for living's your reason for leaving
Don't ask me what it means

Who's got the look? I don't know the answer to that question
Where's the look? If I knew I would tell you
What's the look? Look for your information
Yes there's one thing, the one thing that still holds true

That's the look, that's the look
The look of love

If you judge a book by the cover
Then you'd judge the look by the lover
I hope you'll soon recover
Me I go from one extreme to another

And though my friends just might ask me
They say "Martin maybe one day you'll find true love"
I say "Maybe, there must be a solution
To the one thing, the one thing, we can't find"

That's the look, that's the look
The look of love
That's the look, that's the look
The look of love
That's the look, that's the look
The Look of love

מודעות פרסומת

The Way it Used to Be

2 תגובות

לפני 27 שנים, בתקופה הזאת של השנה ב-1986, נכנסתי לאיזו חנות תקליטים קטנה בדאון טאון חולון, קומה שנייה באיזה מרכז מסחרי, וקניתי ב-20 ש"ח בערך ובפורמט של קלטת את התקליט הראשון של צמד אלקטרוני חדש בשם הפטשופ בויז. שמעתי שהם שני עיתונאי מוסיקה שעברו לצד השני של המתרס והתחילו לכתוב ולשיר שירים, והאמת שהם עשו את זה בכלל לא רע. לתקליט הראשון ההוא הם קראו 'פליז', ונימקו את השם בהסבר הפשוט: "זה כדי שאנשים יוכלו להיכנס לחנויות תקליטים ולהגיד – האם אני יכול לקבל את התקליט החדש של הפטשופ בויז, פליז?"

23 שנים יותר מאוחר, לאורך כל ההופעה של הפטשופ בויז ב-2009 בארץ, עבר לי בראש סוג של פסקול חיים. סיכום תקופת חיים בשעה וחצי של שירים שליוו אותך לאורך כל חייך הבוגרים, שאתה רואה אותה פתאום קורמת עור, גידים, קלידים וכוריאוגרפיות בזמן אמת מול העיניים. כמו במסע בזמן מהסוף להתחלה, מסע שיצא לדרך ב-Love etc ו-Did you see me coming החדשים, עבר דרך Jealousy ו-King’s Cross הניינטיזים המרגשים שלא נמאס לשמוע אותם גם היום – והסתיים בנקודה שבה הכל התחיל, ב-West End Girls העל-זמני ששמעת בקלטת ההיא כשנסעת באוטו דמוי הפיאט 127 שלך בימים ההם של לפני הגיוס לצבא.

קשה לתמלל את ההתרגשות שמקופלת בלראות את האנשים שבקולם ליוו תקופת זמן ארוכה כל כך. הרי ניל טננט זה הבחור ששר את Left to My Own Devices, את Rent, ששמעתי בפול ווליום באיזה בסיס צבאי בהפסקות בין הסיורים ברמאללה בתקופה של האינתיפאדה הראשונה. והנה הוא על הבמה, במה שעושה לך להרגיש קצת כמו לפגוש מכר רחוק שהמון זמן לא פגשת. ולידו כריס לואו שהקליד במו ידיו תו אחרי תו את What Have I Done To Deserve This שאני די בטוח ששמעתי בווקמן על איזה פיסטין בדרום לבנון ואת Opportunities שלצלילי הרמיקסים שלו רקדתי באיזה מועדון שכוח אל בטיול לפני הגיוס לאילת, הרי שזה כמו להכיר פנים אל פנים חבר-של-חבר אחר של המכר הראשון ההוא, שגם עליו שמעת אבל משום מה הוא לא ממש דיבר הרי הרבה מעולם, ולכן נדחק מעט הצידה. וכשכל הפגישה המרגשת הזאת מתווספת להמון פנים שפגשתי בהופעה מתקופות חיים שונות – הרי שהכל הרגיש כמו מסיבה אחת גדולה, כמו ההיא שבה רקדנו את Domino Dancing לקראת קיץ 89, כשריח השיחרור מהצבא כבר עמד באוויר.

זאת לא המוסיקה הכי "איכותית", חלק אמרו. אבל אני אומר שגם אם אתה עושה מוסיקת פופ טראשית – תעשה אותה הכי טובה בתחומה שאפשר, הכי איכותית בגבולות הז'אנר שלה. וככה בדיוק ניל טננט וכריס לואו עושים אותה: הם פיצחו את הנוסחה איך לעשות את הטראש הזה הכי טוב, כשאת כל הסינתיסייזרים הנכונים ואת התופים האלקטרונים עוטף לחן קליט שתופס אותך כמעט מהרגע הראשון, מלווה בטקסטים שפה ושם אתה קולט כמה שורות שעושות לך משהו בלב למרות שהן מושרות בקול הכמעט מוגבל והמעט מנוכר של טננט. אבל הכל הרי עניין של מצב רוח: כשהיה לי טוב וכשהייתי שמח, כמעט תמיד הייתי הולך למוסיקה שלהם, שעושה לך טוב וחם בלב. וזה לא משנה שאתה יכול בקיצוניות השנייה של אהבת המוסיקה שלך ושל הדברים שאתה עובר בחיים שלך לשמוע גם, נניח, את הקיור.

ואז הוציאו הבויז את Yes, הדיסק שלכבודו הם יצאו לסיבוב ההופעות ההוא, שמשמיעה לשמיעה הפך בעיני למושלם. הפנינה האמיתית מסתתרת בשיר הלפני אחרון, במשהו שיכנס לפנתיאון שירי הפופ בכלל ושירי הפטשופ בויז בפרט. "איך שזה פעם היה", תרגום חופשי של הפנינה הזאת, הוא שיר געגועים אולטימטיבי, לאדם, לתקופה, שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו. עם איכויות שמתקרבות קרוב מאוד לאלה של Being Boring המיתולוגי, ניל בן ה-55 וכריס בן ה-49 נשמעים אפילו יותר טוב מאיך שהם נשמעו אז, לפני 27 שנים, כשהם היו בני 32 ו-26 ואני הייתי בן 18. וכשאתה מקשיב למילים אתה מבין שאולי השיר הזה הוא על איך שזה פעם היה, באפריל 86 כשנכנסת לחנות ההיא בדאון-טאון חולון כדי לקנות את הקלטת של Please, במה שהתחיל פסקול של חיים שלמים.

אני פה
את שם
התקרבי
הלילה אני בודד

בואי לכאן
איתי
אני רוצה את זה
איך שזה פעם היה

מה נשאר מהאהבה?
אמרי לי, למי בכלל אכפת?
כל כך הרבה זמן עבר
הייתי עדיין פוגש אותך בכל מקום

מים מתחת לגשר
ערב אחרי יום
מה נשאר מהאהבה
שעוד לא חלף מפה

אני זוכר ימים של שמש
ידענו שחיינו רק החלו
יכלנו לעשות הכל
אנחנו חסרי פחד כשאנחנו צעירים

מתחת לירח, כתובת לא ידועה
אני זוכר לילות ברומא
חשבתי שהאהבה תמשך לנצח
הבטחה שחקוקה באבן

הייתי שורד רק עם זכרונות
לו יכלתי לשנות את איך שאני מרגיש
אבל אני רוצה יותר מזכרונות
מגע אנושי שיהפוך אותם אמיתיים

עוד יום, עוד חלום
מעבר לגשר סצינה ריקה
בזבזנו את סוף השבוע אבודים במיטה
ושטנו במעלה הזרם

אני לא יודע מדוע התרחקנו
תעינו אבודים בכאן ועכשיו
לתוך אזור ניו יורק
הבטחתנו נבגדה

אני הייתי שם לכוד בשדרה העשירית
את במקום אחר עם קולבר סיטי בלוז
אז ושם ידעתי שאיבדתי אותך

מה נשאר מהאהבה?
אמרי לי, למי בכלל אכפת?
כל כך הרבה זמן עבר
הייתי עדיין פוגש אותך בכל מקום

מים מתחת לגשר
ערב אחרי יום
מה נשאר מהאהבה
שעוד לא חלף מפה

אל תתני לי את כל האהבה והכאב שלך
אל תמכרי לי את ניו יורק בגשם
בואי נשאיר את הבטחותינו מאחור
נריץ לאחור וננסה שוב

מה שרד את הזמן שעדיין לא נמוג?
לפעמים אני צריך לראות איך זה פעם היה.

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

דבורית שרגל, קולנוע דוקומנטרי עצמאי: "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" * "אפריקה!" * "כדור בגב"

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: