התחושה הכללית בקיץ 1991 היתה כאילו בבת אחת קפצתי שנות דור, שנות מולטימדיה קדימה. חודש קודם לכן חובר בית הוריי שבעיירה הציורית אי שם במרכז הארץ לחברת הכבלים היחידה שהיתה אז. חדרי הפרטי רושת בממיר אנלוגי נוצץ וחדשני, ועשרות ערוצי טלוויזיה הביאו לארבעת הקירות שלי את הצעקות האחרונות של ערוצי המוזיקה ואת הצווחות האחרונות של שדרי הספורט, 24 שעות ביממה. בעיקר נדבקתי לשידורים הלייליים מצ'ילה הרחוקה, שם נערכו בדיוק אז משחקי הקופה אמריקה. ערוץ חמש הרגיל, עשר שנים לפני ההולדה בחטא של אחיו הפלוס ושש עשרה שנה לפני הולדת שני אחיו החורגים והמעוותים, הלייב והגולד – ערוץ הספורט הפשוט הזה מילא את כל צרכי אוהדי הספורט מודל 91, שהתרגלו עד אז לניסים קוויתי במינונים מביכים של פעם-פעמיים בשבוע.

באגף המוסיקה של מתקפת המולטימדיה נרשמו חוויות אור-קוליות דומות: 24 שעות של ערוץ המוסיקה הנחשק MTV, עוד לפני ההולדה בחטא של VH1 או VH1 קלאסיקס החורגים, ו-MTV Base ודומיו המעוותים. כל מה שרצית לראות היה ב-MTV הרגיל, שהיום, עד כמה שלאחרונה ראיתי, מכיל שירים שבגיל 44 כבר לא ממש מדברים אליך. אבל כשאתה בן 23 והאייטיז נעלמו מעבר לפינה אך לא מזמן – יכולת למצוא בערוץ המקסים ההוא את כל השירים שמילאו את נעוריך ושיכלת להקביל אותו לתכנית הנערצת Top of the Pops משנות השמונים. תכנית שעליה שמעת רק מסיפורים של אנשים מהכיתה שלך שהיו מספיק ברי מזל לאחוז בקרובים בחו"ל ששלחו להם אותה על קלטת VHS נחשקת. אז לא הרבה שנים אחר כך כל זה הגיע אליך 24 שעות ביממה, ישר לוריד ומכוון היטב לנימיך הנוסטלגים. אז יכלת עדיין למצוא בין כל הג'אנק המתהווה של תחילת הניינטיז – כמו KLF, ארבעת הגייז שעוד לא ידעו שהם כאלה של 'Color me badd' או שלושת השחורים המשעשעים של 'דה לה סול' – כמה פניני קליפים מהאייטיז שרק שמעת אבל לא ראית מעולם (כי לא היו לך מספיק קשרים בחו"ל), או שסתם שכחת מקיומם (כי שנות הצבא שהסתיים לא מזמן צבעו לך את מעט התאים האפורים שלך בגוונים עזים של חאקי).

מתקפת המולטימדיה המוזיקלית לא נעצרה שם: בעיירה הציורית ההיא נפתחה בדיוק אותה שנה ספרייה מוזיקלית, שזה אותו דבר כמו ספרייה רק עם דיסקים: אתה עושה מנוי ויכול להחליף דיסקים כאוות נפשך, לקחת אותם לביתך ולצרוב אותם במכונת הצריבה המשוכללת ההיא שנקראה "טייפ דאבל קאסט". על הדרך אתה מפתח את השכלתך המוזיקלית, חופר בדיסקוגרפיות של זמרים שהכרת רק חלק מהרפרטואר שלהם וכמובן מעשיר את ספריית הקלטות שלך, אותן עיטרת בכיתובי לטרסט מעשה ידיך. כל יומיים-שלושה הייתי מתייצב שם, מתוודע לתקליטים הראשונים של דיוויד בואי, סטילי דן, או של אלביס קוסטלו.

את אלביס קוסטלו הכרתי עד אז בעיקר מהשירים של מצעדי תחילת האייטיז, לפני שהוא נגוז אל השוליים למרות שמעולם כמעט לא הפסיק לכתוב. שמתי לב כבר אז לטקסטים השנונים והעוקצניים שלו שהיו מלווים במוזיקת סקא עוקצנית בעצמה – אבל בדיוק אז, בקיץ 91, אחרי שכמעט נמוג אל השיכחה – הוא המציא את עצמו מחדש עם תסרוקת לא מזוהה, עם מלא בחורות שאז עדיין נקראו חתיכות – ובעיקר עם שיר ציני אופייני בשם 'הצד האחר של הקיץ'. שיר קייצי ששם ללעג את העולם החומרני של תחילת הניינטיז, שמסתבר שרק הלך והפך חומרני יותר. השיר הזה התלבש בדיוק על האוויר הלח של הצד הזה של הקיץ שחדר מחלון החדר פנימה, יחד עם אותה מולטימדיה אור-קולית מבורכת, מביא איתו הרגשה של התחלת עונה חדשה, עידן חדש, עולם משוכלל יותר – אבל כלל בתוכו גם את הצד השני של הקיץ, זה שבישר על סיום תקופת החופש שלקחתי קצת מהחיים, לפני שיולי-אוגוסט הבאים כבר יהיו חלק מעולם "המבוגרים" של לימודים, עבודה קבועה ואחר כך זוגיות, ילדים וכל מה שצריך כדי לגרום לקייצי החופש הגדול להעלם. "There's malice and there's magic in every season", שר קוסטלו בשיר ההוא, והוא צדק.

עשרים ואחת שנים מאוחר יותר, העולם הפך חומרני עוד יותר. כדי לראות את משחקי הקופה אמריקה הבאים הית צריך לשלם עוד קצת כסף לחברות הכבלים ולערוצי הגזל המתרבים. במקביל, ערוצי המוזיקה התרבו גם הם וכדי לראות את קליפי הנוסטלגיה שלך מהאייטיז אתה כבר צריך לרכוש את חבילת המוסיקה שכוללת את VH1 קלאסיקס, שמכוון במודע לאנשים כמוך שב-91 עוד קראת להם זקנים. ואלביס קוסטלו, שבינתיים הספיק לבטל לפני שנתיים שתי הופעות בארץ ממניעים פוליטיים פחדניים, הוכיח לך שגם אמנים גדולים לא מסוגלים להפריד פוליטיקה ממוזיקה. ורק הקיץ שוב חוזר, חם יותר משנה לשנה, ומוכיח שבכל זאת יש דברים שלא משתנים, לא משנה מאיזה צד של הקיץ תסתכל עליהם.

Like This!

מודעות פרסומת