לפני 27 שנים, בתקופה הזאת של השנה ב-1986, נכנסתי לאיזו חנות תקליטים קטנה בדאון טאון חולון, קומה שנייה באיזה מרכז מסחרי, וקניתי ב-20 ש"ח בערך ובפורמט של קלטת את התקליט הראשון של צמד אלקטרוני חדש בשם הפטשופ בויז. שמעתי שהם שני עיתונאי מוסיקה שעברו לצד השני של המתרס והתחילו לכתוב ולשיר שירים, והאמת שהם עשו את זה בכלל לא רע. לתקליט הראשון ההוא הם קראו 'פליז', ונימקו את השם בהסבר הפשוט: "זה כדי שאנשים יוכלו להיכנס לחנויות תקליטים ולהגיד – האם אני יכול לקבל את התקליט החדש של הפטשופ בויז, פליז?"

23 שנים יותר מאוחר, לאורך כל ההופעה של הפטשופ בויז ב-2009 בארץ, עבר לי בראש סוג של פסקול חיים. סיכום תקופת חיים בשעה וחצי של שירים שליוו אותך לאורך כל חייך הבוגרים, שאתה רואה אותה פתאום קורמת עור, גידים, קלידים וכוריאוגרפיות בזמן אמת מול העיניים. כמו במסע בזמן מהסוף להתחלה, מסע שיצא לדרך ב-Love etc ו-Did you see me coming החדשים, עבר דרך Jealousy ו-King’s Cross הניינטיזים המרגשים שלא נמאס לשמוע אותם גם היום – והסתיים בנקודה שבה הכל התחיל, ב-West End Girls העל-זמני ששמעת בקלטת ההיא כשנסעת באוטו דמוי הפיאט 127 שלך בימים ההם של לפני הגיוס לצבא.

קשה לתמלל את ההתרגשות שמקופלת בלראות את האנשים שבקולם ליוו תקופת זמן ארוכה כל כך. הרי ניל טננט זה הבחור ששר את Left to My Own Devices, את Rent, ששמעתי בפול ווליום באיזה בסיס צבאי בהפסקות בין הסיורים ברמאללה בתקופה של האינתיפאדה הראשונה. והנה הוא על הבמה, במה שעושה לך להרגיש קצת כמו לפגוש מכר רחוק שהמון זמן לא פגשת. ולידו כריס לואו שהקליד במו ידיו תו אחרי תו את What Have I Done To Deserve This שאני די בטוח ששמעתי בווקמן על איזה פיסטין בדרום לבנון ואת Opportunities שלצלילי הרמיקסים שלו רקדתי באיזה מועדון שכוח אל בטיול לפני הגיוס לאילת, הרי שזה כמו להכיר פנים אל פנים חבר-של-חבר אחר של המכר הראשון ההוא, שגם עליו שמעת אבל משום מה הוא לא ממש דיבר הרי הרבה מעולם, ולכן נדחק מעט הצידה. וכשכל הפגישה המרגשת הזאת מתווספת להמון פנים שפגשתי בהופעה מתקופות חיים שונות – הרי שהכל הרגיש כמו מסיבה אחת גדולה, כמו ההיא שבה רקדנו את Domino Dancing לקראת קיץ 89, כשריח השיחרור מהצבא כבר עמד באוויר.

זאת לא המוסיקה הכי "איכותית", חלק אמרו. אבל אני אומר שגם אם אתה עושה מוסיקת פופ טראשית – תעשה אותה הכי טובה בתחומה שאפשר, הכי איכותית בגבולות הז'אנר שלה. וככה בדיוק ניל טננט וכריס לואו עושים אותה: הם פיצחו את הנוסחה איך לעשות את הטראש הזה הכי טוב, כשאת כל הסינתיסייזרים הנכונים ואת התופים האלקטרונים עוטף לחן קליט שתופס אותך כמעט מהרגע הראשון, מלווה בטקסטים שפה ושם אתה קולט כמה שורות שעושות לך משהו בלב למרות שהן מושרות בקול הכמעט מוגבל והמעט מנוכר של טננט. אבל הכל הרי עניין של מצב רוח: כשהיה לי טוב וכשהייתי שמח, כמעט תמיד הייתי הולך למוסיקה שלהם, שעושה לך טוב וחם בלב. וזה לא משנה שאתה יכול בקיצוניות השנייה של אהבת המוסיקה שלך ושל הדברים שאתה עובר בחיים שלך לשמוע גם, נניח, את הקיור.

ואז הוציאו הבויז את Yes, הדיסק שלכבודו הם יצאו לסיבוב ההופעות ההוא, שמשמיעה לשמיעה הפך בעיני למושלם. הפנינה האמיתית מסתתרת בשיר הלפני אחרון, במשהו שיכנס לפנתיאון שירי הפופ בכלל ושירי הפטשופ בויז בפרט. "איך שזה פעם היה", תרגום חופשי של הפנינה הזאת, הוא שיר געגועים אולטימטיבי, לאדם, לתקופה, שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו. עם איכויות שמתקרבות קרוב מאוד לאלה של Being Boring המיתולוגי, ניל בן ה-55 וכריס בן ה-49 נשמעים אפילו יותר טוב מאיך שהם נשמעו אז, לפני 27 שנים, כשהם היו בני 32 ו-26 ואני הייתי בן 18. וכשאתה מקשיב למילים אתה מבין שאולי השיר הזה הוא על איך שזה פעם היה, באפריל 86 כשנכנסת לחנות ההיא בדאון-טאון חולון כדי לקנות את הקלטת של Please, במה שהתחיל פסקול של חיים שלמים.

אני פה
את שם
התקרבי
הלילה אני בודד

בואי לכאן
איתי
אני רוצה את זה
איך שזה פעם היה

מה נשאר מהאהבה?
אמרי לי, למי בכלל אכפת?
כל כך הרבה זמן עבר
הייתי עדיין פוגש אותך בכל מקום

מים מתחת לגשר
ערב אחרי יום
מה נשאר מהאהבה
שעוד לא חלף מפה

אני זוכר ימים של שמש
ידענו שחיינו רק החלו
יכלנו לעשות הכל
אנחנו חסרי פחד כשאנחנו צעירים

מתחת לירח, כתובת לא ידועה
אני זוכר לילות ברומא
חשבתי שהאהבה תמשך לנצח
הבטחה שחקוקה באבן

הייתי שורד רק עם זכרונות
לו יכלתי לשנות את איך שאני מרגיש
אבל אני רוצה יותר מזכרונות
מגע אנושי שיהפוך אותם אמיתיים

עוד יום, עוד חלום
מעבר לגשר סצינה ריקה
בזבזנו את סוף השבוע אבודים במיטה
ושטנו במעלה הזרם

אני לא יודע מדוע התרחקנו
תעינו אבודים בכאן ועכשיו
לתוך אזור ניו יורק
הבטחתנו נבגדה

אני הייתי שם לכוד בשדרה העשירית
את במקום אחר עם קולבר סיטי בלוז
אז ושם ידעתי שאיבדתי אותך

מה נשאר מהאהבה?
אמרי לי, למי בכלל אכפת?
כל כך הרבה זמן עבר
הייתי עדיין פוגש אותך בכל מקום

מים מתחת לגשר
ערב אחרי יום
מה נשאר מהאהבה
שעוד לא חלף מפה

אל תתני לי את כל האהבה והכאב שלך
אל תמכרי לי את ניו יורק בגשם
בואי נשאיר את הבטחותינו מאחור
נריץ לאחור וננסה שוב

מה שרד את הזמן שעדיין לא נמוג?
לפעמים אני צריך לראות איך זה פעם היה.

מודעות פרסומת