פיני היה מרוקאי ש"סניקי חביב מבית שאן ששירת איתי בצבא. אחד כזה שתמיד צחק עם החבר'ה בגדוד על המבטא המרוקאי הכבד שלו, אבל משום מה תמיד היתה לי הרגשה שהוא רק עושה את עצמו טמבל, אחד שיודע כמה הוא יותר חכם ויותר תחמן מכולם. ומסתבר שבצדק.

פיני, חובש כיפה, תמיד נקי, מצוחצח, מגולח – ידע תמיד איך להשיג את שלו. הוא ידע מראש שאין מצב שהוא ישדרג את מעמדו מסתם חייל פשוט למפקד, שלא לדבר על קצין, מהסיבה הפשוטה שלא היתה לו את הקב"ה המתאימה, וגם הקב"ה בכבודו ובעצמו לא יכול היה לעזור לו בנושא הזה. אבל היתה לו את חוכמת החיים הזאת שהופכת אותך לזכאי למאסטר באוניברסיטה של החיים, שעוזרת לך לשרוד ביום-יום, שמעבירה אותך בהצלחה את התמרונים שאתה עושה בין האנשים בעלי רמות המשכל השונות – ומשאיר אותך בסופו של יום אהוב על כולם. הוא תמיד ידע איך לרצות את המפקדים ובמקביל ידע גם איך להתחבב גם על אחרון החיילים הפשוטים בסוללה. כולם אהבו אותו, למרות שעמוק בפנים ידעו שהוא לא הכי חכם בעולם. בלשון המעטה.

בערב פסח 1987, הפסח של השנה הראשונה שלי בסדיר, שובצתי לשמירה במגדל שבבונקר התחמושת אי שם בבקעת הירדן עם פיני, במשמרת המבאסת של עשר בלילה עד 2 לפנות בוקר, בזמן שכל הגדוד ישב וחגג את סדר פסח בחדר האוכל. פיני, שאף פעם לא תפסת אותו מבואס, לא חלם להיות כזה גם הפעם. הקשרים העמוקים שהוא רקם מבעוד מועד עם טבחי הגדוד, שרק הוא, אלוהים ומש"קיות הת"ש ידעו איך לתקשר איתם, עזרו לו לארגן בקרטון סוג של מנת קרב לפסח, כזאת שהיו בה את כל מרכיבי הסדר: מצות, הגדות, חרוסת, שימורי גפילטע פיש, חזרת וכמובן בקבוק יין. מיותר לציין שצה"ל לא ממש ממליץ לשלב בין שמירה ליין, אבל לפיני, שכל עיגולי הפינות והמיני תחמונים שהוא עבר בחיים כאילו הכינו אותו לרגע הזה – זה לא הפריע.

כשהוא סוחב את הקרטון הקדוש הוא האיץ בי למהר להגיע לעמדת השמירה. התכנית היתה פשוטה: לקיים סדר פסח כהלכתו במגדל השמירה שבבונקר התחמושת, שממוקם בסוף טיז אל נאבי ימינה ושכל גודלו 2 מטר על 2 מטר. מיד אחרי שגמרנו לטפס בסולם הוא שלף חבילת נרות, הדביק כל אחד מהם בארבע הפינות של המגדל, והיה מוכן להתחיל. הנרות הללו, מן הסתם, הפכו אותנו למטרה חיה וכל מחבל דמיוני שהיה עובר ברדיוס של 5 קילומטרים יכול היה לראות אותנו בעזרתם ולהשחיל אותנו תוך שתי שניות – אבל הי, לההרג על קידוש ליל הסדר זו בטח איזו מצווה שכתובה בתורה. זו של פיני, לפחות.

היה מצויין, למי שתהה. במשך שלוש שעות שרנו, אכלנו, קידשנו, שתינו – הכל לפני ההגדה, בסגנון יוצאי צפון אפריקה לדורותיהם. אף אחד לא הפריע לנו, כל המפקדים האחראים על ביקורת במגדלי השמירה היו כנראה מבוסמים לא פחות מאיתנו. אבל אנחנו הרגשנו את קדושת החג הרבה יותר: מנותקים מהעולם, רק אני ופיני, שמרנו על מצוות קיום ליל הסדר. פיני היה מרוצה, אני הייתי שבע ומבסוט שהשמירה עוברת בכיף – ושניינו היינו בעיקר שיכורים כמעט כלוט.

היין והעייפות עשו את שלהם ואת השעה הרביעית לשמירה בילינו שניינו כשאנחנו נוחרים עמוקות על רצפת המגדל. הנרות שיוו לחיזון מראה סוריאליסטי לגמרי, אבל זה לא מנע מאיתנו לשבור שמירה כהלכתה. רק הדפיקות ברצפת המגדל, של השומרים שבאו להחליף אותנו בשעה 2:00, הפריעו את מנוחתנו. למזלנו, הספקנו להעלים ראיות. "איזה בעסה", אמר אחד מהם, "אני שפוך מעייפות אחרי כל האוכל בסדר הזה, ועכשיו צריך להעביר 4 שעות שמירה". אני ופיני חייכנו לעצמנו וטסנו להמשיך את השינה מהיכן שהפסקנו אותה, הפעם במיטתנו הצבאית החמימה.

כשחשבתי על איזה ליל סדר לכתוב לכבוד ליל הסדר הממשמש ובא הערב, לא היה לי ספק. ליל הסדר של 87 הכי חרות אצלי בזיכרון. אולי כי הוא היה הראשון ללא המשפחה. הראשון לא ליד סבא שלי, שמאז שאני זוכר את עצמי תמיד ניהל את הסדר בבית. בערך חודש אחרי אותו ליל סדר הוא נפטר, וככה יצא שהפסדתי את ליל הסדר האחרון שהייתי יכול לבלות איתו. אבל במקום סבא היה לי את פיני, שניהל את הסדר בבונקר לא פחות טוב. כמו שאני זוכר את סבא שלי, אם הוא היה יודע איך העברתי את ליל הסדר האחרון של חייו – הוא בטח היה צוחק עד השמיים.