פורסם לפני כשנה וחצי, עם שינויים קלים, במקום אחר

הכי הייתי רוצה לחיות את החיים של בילי ג'ואל בניו יורק ב-1978. במנהטן, ליתר דיוק. ליד רחוב 52, אם ממש רוצים להיות ספציפים. מתעל את חיי לתשעה שירים שייכנסו לקלאסיקה, כותב תשעה פוסטים חרוזים היטב ובועטים הישר לבטן הרכה של אמריקה שמתפכחת מטראומות ויאטנם ו-ווטרגייט. יושב בבית, עדיין קוצר את הפירות מההצלחה של The Stranger, האלבום הקודם שלי שיצא רק לפני שנה ושממש עכשיו מתחיל להעלות אותך לדרגת הכוכב שאתה הולך להיות – ומלחין את השירים לאלבום החדש, שאני כבר יודע שאקרא לו 52nd street על שם אותו רחוב לא רחוק מהבית שלי. את רוב היום אני אעביר בניסיונות ג'אזיים-רוקיים רכים אך כאלה שכבר יתחילו לסמן את הדרך שלי כילד הרע והבועט של הרוקנרול האמריקאי, ובערב ארד לרחוב הניו יורקי הסואן, אתמזג עם מאות האנשים שממהרים הביתה, ואפגש עם חברים באחד ממועדוני הג'אז שהוציאו את שמו של אותו רחוב למרחוק כבר בשנות ה-30 וה-40.

את זמן האיכות הנוסף שלי אני אעביר מול "בועות" או "קוג'אק" בטלוויזיה, אלך למשחקים של הניקס ב'גארדן' ואראה את דוקטור ג'יי קורע רשתות. ולא יהיה לי שום אינטרנט, עד כמה שזה נשמע מוזר, ולא אתחזק שום בלוג או טוויטר. והתגובות היחידות שאני אקבל יהיו מחיאות הכפיים בסיום כל שיר, והטראקבקים הכי טובים יהיו הביקורות בעיתון של מחר על ההופעה, המקומות הראשונים במצעד האלבומים של הבילבורד או פרס הגראמי לאלבום הטוב של השנה. ורבע מאה אחרי יציאת האלבום – מספיק שנים כדי לקבל פרספקטיבה של זמן – יקבע מגזין נחשב שהוא מספר 352 ברשימת 500 האלבומים הטובים של כל הזמנים. כן, זה יהיה הטראקבק הכי טוב.

במקום לכתוב שירים כמו פעם, בעולם האינטרנט והסיפוקים המיידים של היום אנשים כותבים את סיפור חייהם ב-140 תווים. בעולם המציצנות החודרנית של היום אנשים אוהבים לצייץ ולהציץ בטוויטר וגם לקרוא בלוגים בזכות חור ההצצה שהם מקבלים לחיים של אחרים. אתה צריך להתפשט כמו כולם בביצה הזאת, רצוי שתכתוב כמה שיותר אישי וחושפני כדי לקבל את כמויות חיבוקי המגיבים הדביקים. אנשים לא רוצים שתבלבל להם את המוח עם מילים ארוכות. תן להם את ליטרת החיים הפרטיים שלך מתומללת על מגש ומקוצצת דק למשפטים מהירים. בבלוגים כבר הפסקתי להתפשט מזמן וגם בטוויטר אף אחד לא ממש יודע מה עובר עלי בחיים האמיתיים. שם, בממלכה בה שולטים השנונים, הברנז'אים והמעטים שמשתייכים לשניהם, אני בדרך כלל שם סוג של מסכה ולא משתף כמעט דבר מהדברים הבאמת חשובים. את הדברים האמיתיים אני משאיר לאיפה שחיים באמת, וזה לא על גבי דפי הטמ"ל.

ואם הייתי צריך לחשוב, בתור אחד שחי את החיים של בילי ג'ואל ב-1978 ליד רחוב 52 במנהטן, איך לנסח את הטוויט שלי, לא הייתי עושה את זה יותר טוב מאיך שניסח את זה בילי ג'ואל ב-'my life', ב-140 תווים (ספורים עד לאחרון): לא צריך שתדאגו לי כי אני בסדר, לא צריך שתגידו לי זה הזמן ללכת הביתה. לא אכפת לי מה אתם אומרים, אלה החיים שלי. המשיכו בחייכם, עיזבו אותי בשקט.

מודעות פרסומת