נובמבר 1993. שנה שלישית בלימודי העיצוב התחילה לא מזמן, והחלק הקצת פחות מעניין שלה, שיעור תולדות האמנות, עמד להתחיל. כולם כבר ישבו בכיתה, מוכנים לעוד הרצאה מרתקת על תולדות האקספרסיונזם, כשניצן, אחד מהתלמידים שעבד בערבים בעיתון "חדשות", נכנס במהירות לכיתה, שערו פרוע מריצה ארוכה כדי להספיק לשיעור. הוא התנשם בכבדות. מה קרה, שאלנו אותו. סוגרים את "חדשות", הוא מלמל והוסיף אני לא מאמין. הוא קיבל את הידיעה, כמו רוב עובדי העיתון, בפעם הראשונה בביפר.

פברואר 1984. אני חוזר עם חבר מאימון כדורסל במועדון המפאר של מתנ"ס תל כביר בדרום תל אביב. עוד לפני שהתקרבנו לתחנת האוטובוס, לא קשה היה לפספס מרחוק את פוסטר הפרסומת הענק שהיה תלוי על צד התחנה: פוסטר בפורמט של שער עיתון ענקי, בראשו הכותרת "חדשות" בפונט חיים צר נטוי, אותיות לבנות על רקע כחול. מתחתיו הרבה ידיעות עם כותרות בפונט דומה, ובעיקר צבע – המון תמונות צבעוניות בעמוד הראשון, דבר שלא היה מקובל ולא נראה אז בשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ובטח שלא ב"הארץ". הכותרת הראשית, בפרסום עצמי חכם, בישרה על צאתו לאור בקרוב של עיתון חדש. אחר, שונה, ובעיקר בעל תדמית צעירה בניגוד לשני הדינוזאורים מרחובות מוזס וקרליבך. כנראה שכל אלה משכו את תשומת הלב של בן 16 הזה, שמגיל צעיר פיתח חיבה לעיתונות ולמגזינים, ושאמר לעצמו שהוא חייב לקרוא את העיתון הזה.

מאי 1986. יום ראשון אחרי השבת ההיא בה הפועל תל אביב זכתה באליפות עם שער הנבדל הפאסיבי של גילי לנדאו בדרך ל-0:1 במחזור האחרון נגד מכבי חיפה. כיתה י"ב, ישבנו בהפסקה בחצר והבטנו בעמוד האחורי של "חדשות", שהיה בעצם השער הראשי של מדור הספורט. על כל העמוד היתה מרוחה תמונת צבע מקצה לקצה של היציע האדום של הפועל תל אביב, עם הכותרת "בשבילך, דוביד". ראיתי את השער ההוא רק באותו יום, אבל משום מה אני זוכר אותו היטב, שער שכמו הרבה דברים ב"חדשות" נחשב אז לראשוני ולחדשני. תמיד אהבתי את הגיליון של יום ראשון, שבו היה מדור ספורט מורחב שהתחיל כמו תמיד מהשער האחורי והלך אחורה. המון תמונות צבע גדולות, סטטיסטיקות וזוויות של כותבים חדשים ומוכשרים שכתבו בשפה בה נקט כל העיתון ושלא נראתה עד אז: חופשייה ומשוחררת, לא מיושנת ולא מתנשאת ובלי הרגלי ניסוח רבים ששרדו משנות ה-60 כמו בעיתונים הגדולים. שפה שמדברת איתך בגובה העיניים ושנכתבה באופן קולח, חסר פניות ושנון ושגרמה לך להרגיש כאילו הכותב מדבר איתך פנים אל פנים, כמו בשיחה חברית במפגש מקרי ברחוב. כתבו בו עיתונאי "הדור החדש" וה"ניו ג'ורנליסטי" כמו שקראו לזה אז, שהרגשת שהם מייצגים אותך.

בהפסקות הגדולות היינו קופצים למכולת הסמוכה כדי לקנות חצי כיכר לחם לבן כדי לבצוע אותה בינינו ולאכול. סוג של פטיש קולינרי מוזר שהתפתח אז. אני הייתי מוסיף לקנייה גם גיליון טרי של "חדשות", אותו הייתי מניח בשיעורים לידי או מתחת לשולחן ומציץ בו בהערצה מתחת לשולחן כשהמורה לא ראתה. אבא שלי היה מביא מהעבודה בצהריים הביתה את "ידיעות" ואני הבאתי מבית הספר את "חדשות", כאילו אומר הנה תראה, גם לי יש עיתון משלי, זה העיתון שמייצג אותי. בשנים שאחר כך אבא יקנה בעצמו את העיתון ויביא אותו הביתה, בעיקר בסופי שבוע. אז, כשמצורף אליו גיליון שבועי של "העיר" הנפלא – לא היה בעולם משהו שיותר קלע להגדרה "עונג טקסטואלי" אחד מושלם שכרוך בחבילה אחת, אותה בלעתי בשקיקה.

נזכרתי ב"חדשות" מן הסתם בגלל הסיפור העצוב של "מעריב", העיתון שגם כילד תמיד העדפתי על פני ידיעות, עוד לפני שהוא איבד את התואר "הנפוץ במדינה" לדינוזאור השני. ידיעות בעיני הוא פח האשפה, עמוס בצהוב דוחה ובכתבות עמוסות אינטרסים. לא שמעריב חף מכל אלה, אבל זה לא הגיע לרמת הטראש הנמוכה בה מצוי ידיעות, שמייצג היום את הפן הרדוד של המדינה שמתבטא בתחומים רבים אחרים. "חדשות", להבדיל, דיבר בשפה "עממית" אבל כזאת שנתנה כבוד לקורא ולא זלזלה בו, אלא להפך. כמו במקרה של "חדשות" – גם אצל "מעריב" זה בסופו של דבר הסיפור הישן והבדרך כלל עצוב של כוחות שוק, היצע איכותי מול ביקוש מועט מדי, כשבניגוד ל"חדשות" מעריב גם מתמודד עם הדבר הזה שנקרא אינטרנט ועם יריב חינמי כמו "ישראל היום" – שתי סכינים ארוכות שכנראה רק זירזו את מותו. "חדשות" נסגר בקול דממה דקה, אחרי נסיונות נואשים להציל אותו בצורת חלוקה חינמית בתחנות דלק ובמכירה בעלות של שקל בודד. לא היו הפגנות, לא היה רעש, לא היה פייסבוק – מה שמשאיר רק לדמיין מה היה קורה לו המודעות החברתית והפוליטית היתה אז גבוהה יותר בזכות הרשתות החברתיות. ובעצם, כמו שאמר פעם רון מיברג, חדשות היה העיתון האינטרנטי הראשון. טקסטים קלים, תמונות גדולות, מעט מילים. הוא פשוט הקדים את זמנו, בהרבה מובנים.

מודעות פרסומת