יום אחרי שאעזוב את העבודה בתנועת 'פאק יו' אופיינית לכיוון הבוס, אני אקנה מכספי המשכורת האחרונה סקסופון. כי כמה כבר יכול לעלות סקסופון יד שנייה כשאתה גר בשנת 77' באלבמה. אני אלמד לנגן בסקסופון ומהכסף שישאר אני אשכור דירת חדר וחצי מעל בר שכונתי מעושן שיהפוך לביתי השני, ואחרי כמה שיעורי נגינה ארד למטה ואציע את עצמי כנגן הסקסופון של המקום בחיל ורעדה. והברמן יסתכל עלי, המגבת שלו תלויה על כתפו הימנית ובעודו משייף כוס זכוכית עד שהברק שניתז ממנה יסנוור את האיש ברחוב ממול, יגיד לי 'אוקי, זה לא שיש לנו כאן לקוחות שישימו לב להבדל בין הנגינה שלך לבין חריקות ברקע. מתי אתה יכול להתחיל?'
ואז אני אתחיל לנגן בבר המסריח מסיגריות פעם או פעמיים בשבוע. אבל באופן קבוע בוודאי ביום ראשון, כי באותו יום יתקבצו רוב תושבי העיירה כדי לצפות ביחד בעוד הפסד של "וויק פורסט", קבוצת הפוטבול הכושלת והאהודה על כולנו מילדות – או כמו שאהבנו לכנות אותה, 'השדים של דיקון'. שדים, בטח שדים, שדים שמשחקים בקבוצה הגרועה ביותר בליגה לעונת 77-78, קבוצה שמחזיקה במאזן נצחונות/הפסדים של 10-1. אבל אתה חייב לאהוד את הלוזרים האלה, כי רוב החברה רואה בך עצמך לוזר שזרק הכל לעזאזל והלך להיות נגן סקסופון באיזה בר מסריח מסיגריות איפשהו באיזה חור באלבמה. ואחרי זמן מה יידבק בי הכינוי 'דיקון בלוז', בגלל הבלוזים העצובים שאנגן בכל ליל יום ראשון, אחרי עוד הפסד של קבוצת ה'שדים' הלוזרית ביותר בעולם.
ובאיזה ערב אני אפגוש אותה מחוץ לבר, עוד פליטת חיי נישואים כושלים ועייפים מהפרברים, ואני אזמין אותה פנימה ואנגן רק לה. אעשה איתה אהבה בצלילים הגבוהים ואשבור את ליבה בנמוכים. ובכל ערב זו תהיה מישהי אחרת, רק כדי שאוכל לחזור הביתה בבוקר לבד, כי הרי לא ארצה להתמסר לאף אחד חוץ מהסקסופון שלי. ואולי לפני שאפרוש אגרור את עצמי שוב לבמה, אנגן את סולו הסקסופון של 'דיקון בלוז' במשך יותר משבע דקות ולא יהיה אכפת לי שיתבעו אותי אם זה יצא ארוך מדי. ואולי בסוף אותו יום יגיע לבר צוות טלוויזיה מקומי לתעד את ההופעה האחרונה, כי הם חייבים לתת שם לכל ווינר בעולם. אבל אני רוצה לקבל שם דווקא כשאני מפסיד. כן, אני רוצה שימשיכו לקרוא לי 'דיקון בלוז'.
וכשאחזור הביתה עם אור ראשון, מתנודד והלום וויסקי, אזרוק את המעיל על הספה המרופטת בדירת החדר וחצי שלי, אפתח את הטלוויזיה הכעורה שבטח יהיה בה שוב שידור חוזר של 'בועות' או של 'חופשי על הבר', מיד אחרי שוולטר קרונקייט ייעלם מהמסך עם מהדורת הבוקר שלו. אנמיך את הווליום למינימום ואניח על הפטיפון את Aja של סטילי דן. אניח את המחט על שיר מספר שלוש, אכנס למיטה, אתן לצלילי הבלוז המר-מתוק הזה לשטוף לי את המוח ואפול לתוך שינה שתסתיים כשהשמש תשקע. אז, לפנות ערב, אתעורר ובמקום לרדת שוב לבר אארוז את חפצי, אכנס למכונית ואדהר איתה מעל איזה צוק. שניות לפני שהיא תנתק גלגלים מהאדמה אני אזנק החוצה, משאיר את הסקסופון ברכב ואת אגדת דיקון בלוז למות מאחורי ההגה – אבל לחיות לנצח. דיקון אולי ימות אבל הוא ימשיך לחיות בדיוק כמו שהוא רצה, בלי הנוחות של מעמד הביניים. הוא זרק הכל ועשה את מה שהוא הכי אהב: לנגן בסקסופון, להפוך לבלוז-מן. בדיוק כמו וולטר בקר ודונלד פייגן, הוא חי את הבלוז של סטילי דן.
זהו היום
של האדם הגדל
הדמות הזו היא הצל שלי
היכן שנהגתי לעמוד
זה נראה כאילו רק אתמול
בהיתי דרך הזכוכית
במשוטטים
מהמרים פרועים
כל זה שייך לעבר
אתם קוראים לי שוטה
אומרים שזו תכנית מטורפת
אך זו אמיתית
כבר קניתי את החלום
כה חסר טעם לשאול אותי מדוע
הפריחו נשיקה ואימרו שלום
אעשה זאת הפעם
אני מוכן לחצות את הקו העדין הזה
אלמד לנגן בסקסופון
אנגן רק את מה שארגיש
אשתה ויסקי סקוטי כל הלילה
ואמות מאחורי ההגה
יש להם שם לכל המנצחים בעולם
אני רוצה שם כשאפסיד
הם קוראים לאלבמה "גאות הארגמן"
קיראו לי דיקון בלוז
גבי אל הקיר
קורבן של נושא לבדיחות
זוהי בשבילי
מהותה של רומנטיקה אמיתית
חולק את מה שאנו מכירים ואוהבים
עם אלה מסוגי
משתאות
תחושות
שמטלטלות את המחשבה
אני זוחל כערפד
דרך רחובות הפרברים האלה
עושה אהבה עם הנשים הללו
נרפות ומרות-מתוקות
אתעורר כשהשמש תשקע
אכסה כל משחק בעיר
עולם משלי
אהפוך אותו לביתי המתוק
אלמד לנגן בסקסופון
אנגן רק את מה שארגיש
אשתה ויסקי סקוטי כל הלילה
ואמות מאחורי ההגה
יש להם שם לכל המנצחים בעולם
אני רוצה שם כשאפסיד
הם קוראים לאלבמה "גאות הארגמן"
קיראו לי דיקון בלוז
זהו הלילה
של האדם הגדל
אגרור את עצמי בפעם האחרונה
כשאגש לבמה
בכיתי כשכתבתי את השיר הזה
תתבעו אותי אם הוא ארוך מדי
הבנאדם הזה חופשי
אהיה מה שארצה להיות
אלמד לנגן בסקסופון
אנגן רק את מה שארגיש
אשתה ויסקי סקוטי כל הלילה
ואמות מאחורי ההגה
יש להם שם לכל המנצחים בעולם
אני רוצה שם כשאפסיד
הם קוראים לאלבמה "גאות הארגמן"
קיראו לי דיקון בלוז…
גילרו.קום 