Deacon Blues

כתיבת תגובה

יום אחרי שאעזוב את העבודה בתנועת 'פאק יו' אופיינית לכיוון הבוס, אני אקנה מכספי המשכורת האחרונה סקסופון. כי כמה כבר יכול לעלות סקסופון יד שנייה כשאתה גר בשנת 77' באלבמה. אני אלמד לנגן בסקסופון ומהכסף שישאר אני אשכור דירת חדר וחצי מעל בר שכונתי מעושן שיהפוך לביתי השני, ואחרי כמה שיעורי נגינה ארד למטה ואציע את עצמי כנגן הסקסופון של המקום בחיל ורעדה. והברמן יסתכל עלי, המגבת שלו תלויה על כתפו הימנית ובעודו משייף כוס זכוכית עד שהברק שניתז ממנה יסנוור את האיש ברחוב ממול, יגיד לי 'אוקי, זה לא שיש לנו כאן לקוחות שישימו לב להבדל בין הנגינה שלך לבין חריקות ברקע. מתי אתה יכול להתחיל?'

ואז אני אתחיל לנגן בבר המסריח מסיגריות פעם או פעמיים בשבוע. אבל באופן קבוע בוודאי ביום ראשון, כי באותו יום יתקבצו רוב תושבי העיירה כדי לצפות ביחד בעוד הפסד של "וויק פורסט", קבוצת הפוטבול הכושלת והאהודה על כולנו מילדות – או כמו שאהבנו לכנות אותה, 'השדים של דיקון'. שדים, בטח שדים, שדים שמשחקים בקבוצה הגרועה ביותר בליגה לעונת 77-78, קבוצה שמחזיקה במאזן נצחונות/הפסדים של 10-1. אבל אתה חייב לאהוד את הלוזרים האלה, כי רוב החברה רואה בך עצמך לוזר שזרק הכל לעזאזל והלך להיות נגן סקסופון באיזה בר מסריח מסיגריות איפשהו באיזה חור באלבמה. ואחרי זמן מה יידבק בי הכינוי 'דיקון בלוז', בגלל הבלוזים העצובים שאנגן בכל ליל יום ראשון, אחרי עוד הפסד של קבוצת ה'שדים' הלוזרית ביותר בעולם.

ובאיזה ערב אני אפגוש אותה מחוץ לבר, עוד פליטת חיי נישואים כושלים ועייפים מהפרברים, ואני אזמין אותה פנימה ואנגן רק לה. אעשה איתה אהבה בצלילים הגבוהים ואשבור את ליבה בנמוכים. ובכל ערב זו תהיה מישהי אחרת, רק כדי שאוכל לחזור הביתה בבוקר לבד, כי הרי לא ארצה להתמסר לאף אחד חוץ מהסקסופון שלי. ואולי לפני שאפרוש אגרור את עצמי שוב לבמה, אנגן את סולו הסקסופון של 'דיקון בלוז' במשך יותר משבע דקות ולא יהיה אכפת לי שיתבעו אותי אם זה יצא ארוך מדי. ואולי בסוף אותו יום יגיע לבר צוות טלוויזיה מקומי לתעד את ההופעה האחרונה, כי הם חייבים לתת שם לכל ווינר בעולם. אבל אני רוצה לקבל שם דווקא כשאני מפסיד. כן, אני רוצה שימשיכו לקרוא לי 'דיקון בלוז'.

וכשאחזור הביתה עם אור ראשון, מתנודד והלום וויסקי, אזרוק את המעיל על הספה המרופטת בדירת החדר וחצי שלי, אפתח את הטלוויזיה הכעורה שבטח יהיה בה שוב שידור חוזר של 'בועות' או של 'חופשי על הבר', מיד אחרי שוולטר קרונקייט ייעלם מהמסך עם מהדורת הבוקר שלו. אנמיך את הווליום למינימום ואניח על הפטיפון את Aja של סטילי דן. אניח את המחט על שיר מספר שלוש, אכנס למיטה, אתן לצלילי הבלוז המר-מתוק הזה לשטוף לי את המוח ואפול לתוך שינה שתסתיים כשהשמש תשקע. אז, לפנות ערב, אתעורר ובמקום לרדת שוב לבר אארוז את חפצי, אכנס למכונית ואדהר איתה מעל איזה צוק. שניות לפני שהיא תנתק גלגלים מהאדמה אני אזנק החוצה, משאיר את הסקסופון ברכב ואת אגדת דיקון בלוז למות מאחורי ההגה – אבל לחיות לנצח. דיקון אולי ימות אבל הוא ימשיך לחיות בדיוק כמו שהוא רצה, בלי הנוחות של מעמד הביניים. הוא זרק הכל ועשה את מה שהוא הכי אהב: לנגן בסקסופון, להפוך לבלוז-מן. בדיוק כמו וולטר בקר ודונלד פייגן, הוא חי את הבלוז של סטילי דן.

זהו היום
של האדם הגדל
הדמות הזו היא הצל שלי
היכן שנהגתי לעמוד
זה נראה כאילו רק אתמול
בהיתי דרך הזכוכית
במשוטטים
מהמרים פרועים
כל זה שייך לעבר

אתם קוראים לי שוטה
אומרים שזו תכנית מטורפת
אך זו אמיתית
כבר קניתי את החלום
כה חסר טעם לשאול אותי מדוע
הפריחו נשיקה ואימרו שלום
אעשה זאת הפעם
אני מוכן לחצות את הקו העדין הזה

אלמד לנגן בסקסופון
אנגן רק את מה שארגיש
אשתה ויסקי סקוטי כל הלילה
ואמות מאחורי ההגה
יש להם שם לכל המנצחים בעולם
אני רוצה שם כשאפסיד
הם קוראים לאלבמה "גאות הארגמן"
קיראו לי דיקון בלוז

גבי אל הקיר
קורבן של נושא לבדיחות
זוהי בשבילי
מהותה של רומנטיקה אמיתית
חולק את מה שאנו מכירים ואוהבים
עם אלה מסוגי
משתאות
תחושות
שמטלטלות את המחשבה

אני זוחל כערפד
דרך רחובות הפרברים האלה
עושה אהבה עם הנשים הללו
נרפות ומרות-מתוקות
אתעורר כשהשמש תשקע
אכסה כל משחק בעיר
עולם משלי
אהפוך אותו לביתי המתוק

אלמד לנגן בסקסופון
אנגן רק את מה שארגיש
אשתה ויסקי סקוטי כל הלילה
ואמות מאחורי ההגה
יש להם שם לכל המנצחים בעולם
אני רוצה שם כשאפסיד
הם קוראים לאלבמה "גאות הארגמן"
קיראו לי דיקון בלוז

זהו הלילה
של האדם הגדל
אגרור את עצמי בפעם האחרונה
כשאגש לבמה
בכיתי כשכתבתי את השיר הזה
תתבעו אותי אם הוא ארוך מדי
הבנאדם הזה חופשי
אהיה מה שארצה להיות

אלמד לנגן בסקסופון
אנגן רק את מה שארגיש
אשתה ויסקי סקוטי כל הלילה
ואמות מאחורי ההגה
יש להם שם לכל המנצחים בעולם
אני רוצה שם כשאפסיד
הם קוראים לאלבמה "גאות הארגמן"
קיראו לי דיקון בלוז…

Like This!

מודעות פרסומת

זיכרון ליום הזיכרון

6 תגובות

טייר. ככה קראנו לו, כי בצבא קוראים לכולם בשם המשפחה שלהם. כבר בטירונות הוא נראה לי מוזר. היה לו דיבור כבד שהיקשה על הבנת המילים. הוא היה איטי וקשה הבנה, אבל מישהו בבקו"ם החליט שהוא מספיק טוב כדי לשרת בתותחנים. אז שלחו אותו לטירונות אי שם בשטחים, שלפני 24 שנים עוד אפשר היה להגיע לשם באוטובוס בלתי ממוגן בעליל מנתניה, לחצות את טול כרם כאילו כלום ולנחות בבסיס, שני מטר מאיזו התנחלות מטופשת. שיקול הדעת המטומטם של החייל-פקיד ההוא בבקו"ם יתגלה בעתיד הלא רחוק כטראגי.

ויצא שמתוך ארבעת האוהלים, הוא ישן באוהל שלי, כמה מיטות ליד. כבר מההתחלה הוא דפק את כולנו: איחר למסדרים, לא עמד בזמנים – וגרם לכולנו לרדת למצב 2 ו/או לתיזוזי "30 טוס" הרבה יותר משאר המחלקות. בנאדם "רגיל" היה מתקשה לקום בבוקר אחרי בקושי 6 שעות שינה מטכ"ליות ובסיומו של יום תיזוזים, אז ברור שהוא, עם המשמעת העצמית הדפוקה שלו, לא היה מצליח. בהתחלה ניסינו להתאפק, אח"כ דיברנו איתו אבל ראינו שאין עם מי לדבר. אח"כ הגיעו הצ'פחות וכל הנלווים, אני זוכר שגם אני יום אחד איבדתי את העשתונות ונכנסתי איתו לאיזה קרב דחיפות כי הוא עיצבן אותי בחוסר האיכפתיות ובאדישות שלו. ולא משנה שהייתי מודע לזה שהוא לא מסוגל אחרת.

הטירונות נגמרה והעבירו אותנו לגדודים. שוב יצא ככה שהוא שובץ איתי לאותו גדוד, שאז ישב ברמת הגולן. נכנסנו לקורס תותחן של 5 שבועות והכל נראה תקין. יום אחד שמענו שהוא נפגש עם המג"ד. מישהו אמר שהוא מבקש העברה לקל"ב כי יש לו בעיות בבית. הסתבר שאבא שלו כמעט עיוור לגמרי ואמא שלו לוקה בנפשה. המג"ד השמן פטר אותו ב"יהיה בסדר" צה"לי, עד שבאיזה שישי אחד כשנשארנו שבת, הבחנתי מתוך האוהל בזוג אנשים מבוגרים מדדה לכיוון שער הבסיס. הסתבר שאלה היו אבא ואמא שלו. הם באו במיוחד ממרכז הארץ כדי לדבר עם המג"ד אישית. אחרי שעה בערך ראיתי אותם עוזבים.

כנראה שהשיחה לא ממש עזרה. יומיים חלפו, וביום ראשון אחה"צ נכנסנו למועדון לקראת עוד איזה שיעור משמים בתורת התותחנות המעתירה. המדריך שאל מי רוצה ללכת לשמור על שני אוהלי ה-12 בהם ישנו, אף אחד לא ממש התנדב. חוץ מטייר. הוא לקח את הנשק שלו בביטחון, אמר "אני" ויצא במהירות מהחדר. נשמנו לרווחה, טוב שיש בקורס פראייר.

אחרי רבע שעה בערך שמענו פתאום שתי יריות. יצאנו החוצה וראינו כמה קצינים רצים בבהלה לכיוון האוהלים. טייר דפק לעצמו שני כדורים בבטן ומת במקום. אולי הוא לא היה כזה טיפש כמו שהוא נראה, היתה לו תכנית. תכנית שבסיומה הוא מת, אבל תכנית. באותו הלילה נשארנו לישון במועדון כי המשטרה הצבאית היתה צריכה לבדוק את מקום ההתאבדות. התעוררנו בבוקר וראיתי את אחד החיילים המום. מסתבר שבלילה לקחו אותו לזהות את הגופה. אני זוכר שאחרי איזה יום או יומיים נכנסתי לאוהל ועוד ראיתי כתם דם על האבנים ברצפת האוהל.

למחרת היתה הלוויה. חילקו אותנו לכיתת יורים, נושאי ארון ועוד. אני הייתי אחד מהנושאים. עשינו תרגולת קצרה ועלינו על האוטובוס לרמלה. בדרך עצרנו בתל השומר כדי לקחת את הארון בטנדר. ישבתי כל הדרך לבית הקברות על הספסל ליד הארון וחשבתי עליו קצת. כשהגענו לשכונה שלו התנפלו עלינו קרובי המשפחה שלו בזעקות שבר. הצבא אמר למשפחה שזו היתה תאונת נשק ולא מעשה התאבדות, כדי שהוא ייקבר בתוך בית הקברות ולא מחוץ לגדר.

ירדנו מהטנדר ונשאנו את הארון. כבר אחרי כמה מטרים איזה בן משפחה שלו דחף אותי ולקח ממני את "הכבוד" לשאת את הארון. ראיתי את ההורים שלו בוכים בהיסטריה ליד הקבר, כשהגופה ירדה למטה.

בדרך חזרה כבר נסענו באוטובוס מרווח. חבורה של ילדים בני 18 שאולי כולם היו בפעם הראשונה בחייהם בלוויה, בטח בתפקיד משתתפים פעילים. כנראה שהסרת עול הלוויה ונטל 24 השעות הקשות האחרונות עשה את שלו, כי האווירה באוטובוס היתה נינוחה, שלא לומר משועשעת. שמחנו על היציאה הלא מתוכננת לאזרחות, שחלק ממנה היתה עצירה לפלאפל בחדרה ושיטוט באיזה מרכז מסחרי מקומי. אפילו הקצינים, שהשמועה סיפרה על זה שהם כנראה יזומנו לחקירה בעקבות ההתאבדות של חייל שהיה בתחום אחריותם, היו מבודחים ושברו חופשי דיסטנס. קצינים, עלק. חבורה של ילדים בני 20, שהרגישו גדולים ליד בני ה-18 אבל, מסתבר, צעירים מדי בשביל לשמור עליהם.

לא יודע למה, אבל ביום הזיכרון הזה נזכרתי בטייר. הוא היה החייל הראשון והאחרון ששירת איתי ושמת. אני עוד די זוכר איך הוא נראה, בקיץ 86 בטירונות, וזה מוזר. הכרנו רק 3 חודשים, בהם הוא הספיק לעשות לנו צרות ואני הספקתי להתעמת איתו. ואחרי 3 חודשים הוא מת. לא בטוח שזה הזיכרון הקלאסי ליום הזיכרון, זה בטח לא זיכרון הירואי, אבל בבית הקברות ברמלה יש עד היום קבר של חייל שאולי היה היום חי, אם הצבא לא היה הורג אותו.

Newer Entries

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

דבורית שרגל, קולנוע דוקומנטרי עצמאי: הטרילוגיה: "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" * "אפריקה!" * "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" * סרט קצר: "כדור בגב"

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: