גילרו.קום

נובמבר 1993. שנה שלישית בלימודי העיצוב התחילה לא מזמן, והחלק הקצת פחות מעניין שלה, שיעור תולדות האמנות, עמד להתחיל. כולם כבר ישבו בכיתה, מוכנים לעוד הרצאה מרתקת על תולדות האקספרסיונזם, כשניצן, אחד מהתלמידים שעבד בערבים בעיתון "חדשות", נכנס במהירות לכיתה, שערו פרוע מריצה ארוכה כדי להספיק לשיעור. הוא התנשם בכבדות. מה קרה, שאלנו אותו. סוגרים את "חדשות", הוא מלמל והוסיף אני לא מאמין. הוא קיבל את הידיעה, כמו רוב עובדי העיתון, בפעם הראשונה בביפר.

פברואר 1984. אני חוזר עם חבר מאימון כדורסל במועדון המפאר של מתנ"ס תל כביר בדרום תל אביב. עוד לפני שהתקרבנו לתחנת האוטובוס, לא קשה היה לפספס מרחוק את פוסטר הפרסומת הענק שהיה תלוי על צד התחנה: פוסטר בפורמט של שער עיתון ענקי, בראשו הכותרת "חדשות" בפונט חיים צר נטוי, אותיות לבנות על רקע כחול. מתחתיו הרבה ידיעות עם כותרות בפונט דומה, ובעיקר צבע – המון תמונות צבעוניות בעמוד הראשון, דבר שלא היה מקובל ולא נראה אז בשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ובטח שלא ב"הארץ". הכותרת הראשית, בפרסום עצמי חכם, בישרה על צאתו לאור בקרוב של עיתון חדש. אחר, שונה, ובעיקר בעל תדמית צעירה בניגוד לשני הדינוזאורים מרחובות מוזס וקרליבך. כנראה שכל אלה משכו את תשומת הלב של בן 16 הזה, שמגיל צעיר פיתח חיבה לעיתונות ולמגזינים, ושאמר לעצמו שהוא חייב לקרוא את העיתון הזה.

מאי 1986. יום ראשון אחרי השבת ההיא בה הפועל תל אביב זכתה באליפות עם שער הנבדל הפאסיבי של גילי לנדאו בדרך ל-0:1 במחזור האחרון נגד מכבי חיפה. כיתה י"ב, ישבנו בהפסקה בחצר והבטנו בעמוד האחורי של "חדשות", שהיה בעצם השער הראשי של מדור הספורט. על כל העמוד היתה מרוחה תמונת צבע מקצה לקצה של היציע האדום של הפועל תל אביב, עם הכותרת "בשבילך, דוביד". ראיתי את השער ההוא רק באותו יום, אבל משום מה אני זוכר אותו היטב, שער שכמו הרבה דברים ב"חדשות" נחשב אז לראשוני ולחדשני. תמיד אהבתי את הגיליון של יום ראשון, שבו היה מדור ספורט מורחב שהתחיל כמו תמיד מהשער האחורי והלך אחורה. המון תמונות צבע גדולות, סטטיסטיקות וזוויות של כותבים חדשים ומוכשרים שכתבו בשפה בה נקט כל העיתון ושלא נראתה עד אז: חופשייה ומשוחררת, לא מיושנת ולא מתנשאת ובלי הרגלי ניסוח רבים ששרדו משנות ה-60 כמו בעיתונים הגדולים. שפה שמדברת איתך בגובה העיניים ושנכתבה באופן קולח, חסר פניות ושנון ושגרמה לך להרגיש כאילו הכותב מדבר איתך פנים אל פנים, כמו בשיחה חברית במפגש מקרי ברחוב. כתבו בו עיתונאי "הדור החדש" וה"ניו ג'ורנליסטי" כמו שקראו לזה אז, שהרגשת שהם מייצגים אותך.

בהפסקות הגדולות היינו קופצים למכולת הסמוכה כדי לקנות חצי כיכר לחם לבן כדי לבצוע אותה בינינו ולאכול. סוג של פטיש קולינרי מוזר שהתפתח אז. אני הייתי מוסיף לקנייה גם גיליון טרי של "חדשות", אותו הייתי מניח בשיעורים לידי או מתחת לשולחן ומציץ בו בהערצה מתחת לשולחן כשהמורה לא ראתה. אבא שלי היה מביא מהעבודה בצהריים הביתה את "ידיעות" ואני הבאתי מבית הספר את "חדשות", כאילו אומר הנה תראה, גם לי יש עיתון משלי, זה העיתון שמייצג אותי. בשנים שאחר כך אבא יקנה בעצמו את העיתון ויביא אותו הביתה, בעיקר בסופי שבוע. אז, כשמצורף אליו גיליון שבועי של "העיר" הנפלא – לא היה בעולם משהו שיותר קלע להגדרה "עונג טקסטואלי" אחד מושלם שכרוך בחבילה אחת, אותה בלעתי בשקיקה.

נזכרתי ב"חדשות" מן הסתם בגלל הסיפור העצוב של "מעריב", העיתון שגם כילד תמיד העדפתי על פני ידיעות, עוד לפני שהוא איבד את התואר "הנפוץ במדינה" לדינוזאור השני. ידיעות בעיני הוא פח האשפה, עמוס בצהוב דוחה ובכתבות עמוסות אינטרסים. לא שמעריב חף מכל אלה, אבל זה לא הגיע לרמת הטראש הנמוכה בה מצוי ידיעות, שמייצג היום את הפן הרדוד של המדינה שמתבטא בתחומים רבים אחרים. "חדשות", להבדיל, דיבר בשפה "עממית" אבל כזאת שנתנה כבוד לקורא ולא זלזלה בו, אלא להפך. כמו במקרה של "חדשות" – גם אצל "מעריב" זה בסופו של דבר הסיפור הישן והבדרך כלל עצוב של כוחות שוק, היצע איכותי מול ביקוש מועט מדי, כשבניגוד ל"חדשות" מעריב גם מתמודד עם הדבר הזה שנקרא אינטרנט ועם יריב חינמי כמו "ישראל היום" – שתי סכינים ארוכות שכנראה רק זירזו את מותו. "חדשות" נסגר בקול דממה דקה, אחרי נסיונות נואשים להציל אותו בצורת חלוקה חינמית בתחנות דלק ובמכירה בעלות של שקל בודד. לא היו הפגנות, לא היה רעש, לא היה פייסבוק – מה שמשאיר רק לדמיין מה היה קורה לו המודעות החברתית והפוליטית היתה אז גבוהה יותר בזכות הרשתות החברתיות. ובעצם, כמו שאמר פעם רון מיברג, חדשות היה העיתון האינטרנטי הראשון. טקסטים קלים, תמונות גדולות, מעט מילים. הוא פשוט הקדים את זמנו, בהרבה מובנים.

התחושה הכללית בקיץ 1991 היתה כאילו בבת אחת קפצתי שנות דור, שנות מולטימדיה קדימה. חודש קודם לכן חובר בית הוריי שבעיירה הציורית אי שם במרכז הארץ לחברת הכבלים היחידה שהיתה אז. חדרי הפרטי רושת בממיר אנלוגי נוצץ וחדשני, ועשרות ערוצי טלוויזיה הביאו לארבעת הקירות שלי את הצעקות האחרונות של ערוצי המוזיקה ואת הצווחות האחרונות של שדרי הספורט, 24 שעות ביממה. בעיקר נדבקתי לשידורים הלייליים מצ'ילה הרחוקה, שם נערכו בדיוק אז משחקי הקופה אמריקה. ערוץ חמש הרגיל, עשר שנים לפני ההולדה בחטא של אחיו הפלוס ושש עשרה שנה לפני הולדת שני אחיו החורגים והמעוותים, הלייב והגולד – ערוץ הספורט הפשוט הזה מילא את כל צרכי אוהדי הספורט מודל 91, שהתרגלו עד אז לניסים קוויתי במינונים מביכים של פעם-פעמיים בשבוע.

באגף המוסיקה של מתקפת המולטימדיה נרשמו חוויות אור-קוליות דומות: 24 שעות של ערוץ המוסיקה הנחשק MTV, עוד לפני ההולדה בחטא של VH1 או VH1 קלאסיקס החורגים, ו-MTV Base ודומיו המעוותים. כל מה שרצית לראות היה ב-MTV הרגיל, שהיום, עד כמה שלאחרונה ראיתי, מכיל שירים שבגיל 44 כבר לא ממש מדברים אליך. אבל כשאתה בן 23 והאייטיז נעלמו מעבר לפינה אך לא מזמן – יכולת למצוא בערוץ המקסים ההוא את כל השירים שמילאו את נעוריך ושיכלת להקביל אותו לתכנית הנערצת Top of the Pops משנות השמונים. תכנית שעליה שמעת רק מסיפורים של אנשים מהכיתה שלך שהיו מספיק ברי מזל לאחוז בקרובים בחו"ל ששלחו להם אותה על קלטת VHS נחשקת. אז לא הרבה שנים אחר כך כל זה הגיע אליך 24 שעות ביממה, ישר לוריד ומכוון היטב לנימיך הנוסטלגים. אז יכלת עדיין למצוא בין כל הג'אנק המתהווה של תחילת הניינטיז – כמו KLF, ארבעת הגייז שעוד לא ידעו שהם כאלה של 'Color me badd' או שלושת השחורים המשעשעים של 'דה לה סול' – כמה פניני קליפים מהאייטיז שרק שמעת אבל לא ראית מעולם (כי לא היו לך מספיק קשרים בחו"ל), או שסתם שכחת מקיומם (כי שנות הצבא שהסתיים לא מזמן צבעו לך את מעט התאים האפורים שלך בגוונים עזים של חאקי).

מתקפת המולטימדיה המוזיקלית לא נעצרה שם: בעיירה הציורית ההיא נפתחה בדיוק אותה שנה ספרייה מוזיקלית, שזה אותו דבר כמו ספרייה רק עם דיסקים: אתה עושה מנוי ויכול להחליף דיסקים כאוות נפשך, לקחת אותם לביתך ולצרוב אותם במכונת הצריבה המשוכללת ההיא שנקראה "טייפ דאבל קאסט". על הדרך אתה מפתח את השכלתך המוזיקלית, חופר בדיסקוגרפיות של זמרים שהכרת רק חלק מהרפרטואר שלהם וכמובן מעשיר את ספריית הקלטות שלך, אותן עיטרת בכיתובי לטרסט מעשה ידיך. כל יומיים-שלושה הייתי מתייצב שם, מתוודע לתקליטים הראשונים של דיוויד בואי, סטילי דן, או של אלביס קוסטלו.

את אלביס קוסטלו הכרתי עד אז בעיקר מהשירים של מצעדי תחילת האייטיז, לפני שהוא נגוז אל השוליים למרות שמעולם כמעט לא הפסיק לכתוב. שמתי לב כבר אז לטקסטים השנונים והעוקצניים שלו שהיו מלווים במוזיקת סקא עוקצנית בעצמה – אבל בדיוק אז, בקיץ 91, אחרי שכמעט נמוג אל השיכחה – הוא המציא את עצמו מחדש עם תסרוקת לא מזוהה, עם מלא בחורות שאז עדיין נקראו חתיכות – ובעיקר עם שיר ציני אופייני בשם 'הצד האחר של הקיץ'. שיר קייצי ששם ללעג את העולם החומרני של תחילת הניינטיז, שמסתבר שרק הלך והפך חומרני יותר. השיר הזה התלבש בדיוק על האוויר הלח של הצד הזה של הקיץ שחדר מחלון החדר פנימה, יחד עם אותה מולטימדיה אור-קולית מבורכת, מביא איתו הרגשה של התחלת עונה חדשה, עידן חדש, עולם משוכלל יותר – אבל כלל בתוכו גם את הצד השני של הקיץ, זה שבישר על סיום תקופת החופש שלקחתי קצת מהחיים, לפני שיולי-אוגוסט הבאים כבר יהיו חלק מעולם "המבוגרים" של לימודים, עבודה קבועה ואחר כך זוגיות, ילדים וכל מה שצריך כדי לגרום לקייצי החופש הגדול להעלם. "There's malice and there's magic in every season", שר קוסטלו בשיר ההוא, והוא צדק.

עשרים ואחת שנים מאוחר יותר, העולם הפך חומרני עוד יותר. כדי לראות את משחקי הקופה אמריקה הבאים הית צריך לשלם עוד קצת כסף לחברות הכבלים ולערוצי הגזל המתרבים. במקביל, ערוצי המוזיקה התרבו גם הם וכדי לראות את קליפי הנוסטלגיה שלך מהאייטיז אתה כבר צריך לרכוש את חבילת המוסיקה שכוללת את VH1 קלאסיקס, שמכוון במודע לאנשים כמוך שב-91 עוד קראת להם זקנים. ואלביס קוסטלו, שבינתיים הספיק לבטל לפני שנתיים שתי הופעות בארץ ממניעים פוליטיים פחדניים, הוכיח לך שגם אמנים גדולים לא מסוגלים להפריד פוליטיקה ממוזיקה. ורק הקיץ שוב חוזר, חם יותר משנה לשנה, ומוכיח שבכל זאת יש דברים שלא משתנים, לא משנה מאיזה צד של הקיץ תסתכל עליהם.