גילרו.קום

א' תורג'מן, תורג'י בשבילכם, היה המורה הכי טוב להיסטוריה ולתולדות עם ישראל שמעולם לא הכרתם. הוא היה מעולה בתחום, למרות שאני אזכור אותו לא מעט גם בתור מורה למוזיקה. בכיתה י', בין סיפורי ההרפתקאות על לורד בלפור לסיפורי הזוועה על עליית הריך השלישי, בהפסקות בין שיעור לשיעור או בדרך לאיזה טיול מצאנו די מהר את האהבה המשותפת שלנו למוזיקה, דיסקסנו אותה ארוכות וגם החלפנו ביניינו תקליטים, לא משהו שאתה עושה עם מורה שלך. הוא ידע לספר על ההיסטוריה של המוזיקה באותו חיוך רחב ובאותן עיניים בורקות כמו שהעביר לנו את שיעורי ההיסטוריה, הופך אותם לפרקים מרתקים ובלתי נגמרים. נדמה לי שהבאתי לו את 'נו פרלה' של פול יאנג או את 'סאם גרייט ריוורד' של דפש מוד, והוא נתן לי בתמורה את Frontiers של להקת ג'רני.

להקת ג'רני היא אחת מלהקות מוזיקת-נהגי-המשאיות הכי טובות שמעולם לא הכרתם. אנשים יותר מתוחכמים יסווגו אותה כרוק-אמריקאי-של-אמצע-הדרך, אבל רק מי שחרש פעם את כבישי ארה"ב עם קלטות של ג'רני, טום פטי, ג'ון קוגר ואחרים בועטת באזניים – יכול להבין למה הם מתקשרים למשאיות ולדרכים אינסופיות. את 'פרונטירז' אהבתי כמעט משמיעה ראשונה וזה היה מוזר, כי מה לנהגי משאיות אמריקאים ולאוזן מתבגרת של בחור ישראלי שעד אז הורגל בעיקר לגל חדש ולסינתיסייזרים מחושמלים. אבל הסינגל המושלם 'דרכים נפרדות' של סטיב פרי ולהקת המסע שלו מאותו אלבום, גרם לי להבין שגם גיטרות תוצרת סן פרנסיסקו יו.אס.איי יכולות להעביר לך ריגוש מרטיט מסוג כלשהו. הריגוש גבר כשהתברר לי ש'דרכים' הוא רק אחד מכמה שירים מעולים שקישטו את האלבום המצויין הזה, אחרים כמו 'בנאמנות' ו'שלח לה את אהבתי' מרגשים אותי עד היום. אפשר לומר שהמסע התחיל שם, ובשנים שבאו אחר כך למדתי לאהוב את סוג המוזיקה הזה שלעולם ימחיש לי כבישים בלתי נגמרים לאורך city to city USA.

הפרק האחרון של העונה האחרונה של הסופרנוס היה אחד מהטובים שראיתי. הפרק ההוא שנגמר חלקיק שנייה אחרי שסטיב פרי זעק 'דונ'ט סטופ' ושמט ב-2007 ל-12 מיליון אמריקאים את הלסתות באחד הסיומים היותר חזקים שהיו אי פעם לסדרה, ששינתה סדרי עולם בטלוויזיה ובכלל. כשטוני סופרנו ישב בדיינר ההוא בסצינה האחרונה בהחלט של הסופרנוס, דפדף בג'ו-בוקס, התביית על 'אל תפסיקי להאמין' שיצא באלבום הקלאסי של ג'רני, Escape מ-81, הכניס מטבע וצלילי הפסנתר הראשונים החלו ללוות את אותה סצינה אחרונה בהחלט, היה לי קשה למחוק את החיוך מהפרצוף. ביני לבין עצמי תהיתי האם גם תורג'י, בשבילכם מר מנהל בית ספר ידוע כיום, חייך גם הוא לעצמו את אותו חיוך רחב עם אותן עיניים בורקות כשראה את הפרק, וקפא גם הוא כשסטיב פרי הקפיא את משפחת סופרנו איפשהו במרחב הזמן הטלוויזיוני, משאיר אותם נצחיים כמו אותם כבישים בלתי נגמרים, כמו אותו החיוך של תורג'י, כמו המוזיקה של ג'רני.

כשאתה בן ארבע עשרה העולם שלך עטוף בסוכר מתוק כמו השירים של ABC. אתה חושב שכדור הארץ סובב סביב מצעדי הפזמונים מודל 1982 עמוסי להקות הניו-רומנטיקס שאתה מקשיב להן באדיקות, מנסה להבין מהמילים בשירים שלהן איך באמת עובד העולם הזה של המבוגרים. ויום אחד אתה מחליט לקנות לעצמך תקליט והולך לחנות התקליטים עם עשרים שקלים שאמא נתנה לך, ואתה מחפש לקנות איזה תקליט. אתה לא ממש מודע לכובד האחריות, כי מן הסתם אתה לא יודע שלנצח תזכור את הבחירה שלך כתקליט הראשון שאי פעם קנית. ואתה נובר בשורות העמוסות של עטיפות הקרטון שבתוכן חומר מוזר שנקרא ויניל, ותוהה אם לרכוש את החדש של דוראן דוראן או את זה של גברים בעבודה – עד שאתה נתקל בחדש של ABC שכשאתה חושב על זה, 'דה לוק אוף לאב' שלהם הוא באמת השיר הראשון שאהבת כשהתחלת לשמוע מצעדים. אז אתה מוציא בזהירות את התקליט מהערימה, מסתכל בעטיפה המבריקה וחושב שאיזה כיף זה, עכשיו יהיה לך את השיר הזה בבית מההתחלה עד הסוף ותוכל להקשיב לו מתי שרק תרצה.

כשאתה בן ארבע עשרה אתה חוזר הביתה נרגש עם התקליט החדש של ABC ומשחיל אותו בחיל ורעדה על העמוד הקטן שבמרכז הפלטה השחורה בפטיפון בסלון. אתה מניח את חוד המחט על השיר הראשון בצד ב' ומחכה בקוצר רוח לשמוע את הלמות התופים הראשונות של דה לוק אוף לאב מבלי שאף שדרן רדיו יתחיל לדבר עליו או שהוא יתמזג וייבלע בשיר שלפני כמו בכל המצעדים שהקשבת להם. וכשהשיר מתחיל אתה קופץ על הספה, נשכב על הבטן ולא מפסיק להפוך ולהפוך בעטיפה נטולת מילות השירים שהיצרן הישראלי התקמצן להדפיס, אבל יש לך שם עולם ומלואו: את מרטין פריי הסולן אוחז באקדח ויורה אל מאחורי הקלעים, כשבזרועותיו נמסה נערה במצוקה כמו שצריך להיות באיזה מחזה רומנטי. ועל החזית כתובת מילות אחד מהבתים של 'חץ מורעל' ועל צידה השני של העטיפה מחכים שאר חברי הלהקה עם זרי פרחים בידיהם לירידת השחקנים מהבמה.

כשאתה בן ארבע עשרה אתה מזדהה באורח פלא עם הטקסטים של ABC ושל מרטין פריי, שמתחבט לאורך כל התקליט וכואב את כאבי האהבות הלא ממומשות שלו. ב'דמעות אינן מספיקות', ב'תמיד לנצח' ובעיקר ב'בכל ליבי' המרגש. והכל עטוף בהפקה הנוצצת עד בומבסטית של טרבור הורן ומלווה בקליפים דרמטיים של גברים בחליפות נוצצות ובנשים יפות בשמלות קוקטייל. ואולי זה כל מה שצריך כדי לרפד את ימי התום של אהבת הבוסר הראשונה שלך בנאיביות המתבקשת, זו שלפחות בתאוריה אמורה להגן עליך כשהאהבה הראשונה תהפוך לאהבה נכזבת. אבל לא על זה חשבת כשבאחד מהימים חזרת הביתה מבית הספר כשאתה מרחף על ענן, כי היה נדמה לך שהילדה בה היית מאוהב הגניבה אליך חיוך רב משמעות בתחילת אחד השיעורים בכיתה. 'אולי זה היה מבט האהבה', חשבת לעצמך והתחלת לבנות את המגדלים – עד שלא הרבה זמן אחר כך הם קרסו כשגילית שיש לה חבר.

כשאתה בן ארבעים וחמש יוצא לך להיתקל מדי פעם ביו-טיוב בקליפ של ABC מתוך 'לקסיקון האהבה' ואתה נזכר בתקופה ההיא בחיוך. אתה נכנס לפייסבוק ואחרי כמה חיפושים קצרים אתה מוצא אותה, לא דומה בכלום לילדה היפה שהיא היתה פעם. ואתה מנסה לברוח משם ליוטיוב ושם אתה נתקל בקליפ מאיזה פסטיבל ב-2011 ובו מרטין פריי המזדקן עם קול שבקושי מזכיר את הקול היפה שהיה לו פעם, מבצע את 'דה לוק אוף לאב'. ואתה תוהה בשביל מה לעזאזל אתה צריך את כל האינטרנט הזה, אם הוא יכול כמעט למחוק בקלות כזאת את מה שנשאר בך מהנאיביות ההיא שהתנגנה מתוך חומר מוזר בשם ויניל, ושבעזרתה האמנת פעם שהעולם מורכב מזמרים בחליפות נוצצות, ילדות יפות ומבט אחד של אהבה.

When your world is full of strange arrangements
And gravity won't pull you through
You know you're missing out on something
Well that something depends on you

All I'm saying, it takes a lot to love you
All I'm doing, you know it's true
All I mean now, there's one thing
Yes one thing that turns this grey sky to blue

That's the look, that's the look
The look of love

When your girl has left you out on the pavement
Then your dreams fall apart at the seams
Your reason for living's your reason for leaving
Don't ask me what it means

Who's got the look? I don't know the answer to that question
Where's the look? If I knew I would tell you
What's the look? Look for your information
Yes there's one thing, the one thing that still holds true

That's the look, that's the look
The look of love

If you judge a book by the cover
Then you'd judge the look by the lover
I hope you'll soon recover
Me I go from one extreme to another

And though my friends just might ask me
They say "Martin maybe one day you'll find true love"
I say "Maybe, there must be a solution
To the one thing, the one thing, we can't find"

That's the look, that's the look
The look of love
That's the look, that's the look
The look of love
That's the look, that's the look
The Look of love