טירוף וירטואלי

כתיבת תגובה

פורסם לראשונה במקום אחר, ב-5/10/06

אז מהיום אל תגיד "פוסטים", אמור "תוכן גולשים" – או בלעז "ווב 2.0". ומהיום אל תאמר "בלוגיה", אמור "רשת חברתית" – או בלעז "מיי ספייס". רק שמרוב מיי-ספייסים כבר אין פה ספייס לזוז. השאלה האם במדינה כל כך קטנה יש צורך בכמה וכמה רשתות חברתיות, מזכירה את שאלת הבועה ההיא, איפשהו בשנת 2000 – "האם יש צורך בכל כך הרבה פורטלים" – וכמו שכל מי שהיה פה אז זוכר, התשובה ניתנה בפורמט של פוק בחוזק בינוני שפיצץ את הבועה ולקח יחד איתה לתהומות הנשייה גם כמה פורטלים שנחשבו אז בלתי-פציצים בעליל. אז נכון שהמסנגרין יגידו שב-2000, הרבה לפני עידן ה"אינטרנט מהיר וזול לכל פועל", כשהיינו סופרים בהיסטריה פעימות מונה על כל דקת חיבור איטית בטירוף – עמד אחוז המחוברים לאינטרנט בארץ על סביבות ה-20% בהערכה גסה, והיום הוא נע סביב ה-70% ומעלה – מה שמגדיל את הסיכוי להצלחת פרוייקטים קהיליתיים. אבל עדיין, אנחנו לא צרפת, לא גרמניה ואפילו לא בלגיה מבחינת נפח אוכלוסיה מספיקה כדי שיהיו פה כל כך הרבה עולמות, כרטיסים וירטואלים ופינות אישיות מהממות.

אחרי שיתנדפו אדי הקנייה המתוקשרת, נענע צריכים לעבוד נכון ובזהירות רבה כדי להטמיע בישראבלוג את הפיצ'רים החדשים של הסו קולד "רשת חברתית" המתוכננת שלהם, בלי לשנות את סביבת העבודה של הבלוגרים יותר מדי ובלי להעביר אותם מהפכים שיגרמו סחרחורת טכנופובית לקהילה הענקית שיש כאן ושרגילה לפשטות המבורכת של פתיחת ועדכון בלוג כמו שיריב התכוון אליה. אם זה יקרה, ישראבלוג כרשת תהפוך לסיפור הצלחה ולמרכז הקהילתי הגדול בארץ. אם לא – לקהילה פה יש לאן לערוק כי לא חסרים מתחרים: תפוז כבר בכיוון, יש גם את מקושרים שזאת רשת חברתית עם אוריינטציה להכרויות, את ilcu, רשת עם אוריינטציה לבילויים – ובקרוב יעלה גם אתר העיתון 'ישראלי' רשת משלו (קרדיט על החשיפה ל'חדר 404'). עם נפח אוכלוסיה קטן יחסית כמו שיש כאן – תסמכו על כל אלה שיאבקו על כל גולש וגולש כדי שיפתח אצלהם את חלקת האינטרנט הקטנה והמסוייברת שלו.

ועכשיו בואו נהרוס קצת את המסיבה: מבחינה רעיונית, כל מה שעומד מאחורי הבאז החדש שנקרא "רשת חברתית" הוא לנסות להעביר את המונח החמקמק משהו הזה, 'וירטואלי' – לאיזה פס רחב יותר אנושי, חם, רגיש ומלא אמפטיה, בו כולנו בעצם יושבים בחדרים מרווחים במקרה הטוב או בקיוביקל'ז קטנים במקרה הרע, כשרק קיר דמיוני דקיק מפריד ביניינו ואנחנו מזמינים את החבר'ה מהתאים הסמוכים ל'עולם' שלנו ומבקרים אותם בגלקסיה הקטנה שלהם. אז אולי הפינה האישית שלכם באינטרנט קצת התרחבה כדי שתוכלו לשים בה תחת קורת גג אחת גם את היו-טיוב האישי שלכם, את הפליקר הקטן והאיכותי שלכם – ובפינה אחרת גם קיושורים לכל החברים שלכם, לדודה שלכם ולסבתא שלכם. אבל זה בסך הכל עוד איזה טריק כדי לתת קצת חום לקופסה האפרפרה בה רובנו מנהלים את חיינו, ככה, כדי שנרגיש שאנחנו בשכונה וירטואלית מאגניבה. ואולי זה רק אני, אבל רעיון ה"צ'כונה" מזכיר לי את מה שניסה להיות כבר לפני עשור גיאוסיטיס המיתולוגי שעשה את הקופה שלו כשנמכר ליאהו!, הוטמע שם והועלם על ידו יחד עם השלכת מודל "פרח השכונות הוירטואליות" לפח האשפה של הסייברספייס עוד בסוף המאה הקודמת. זה לא מה שאני מאחל למודל החדש והנוצץ (לפחות על הנייר) של ה"רשת החברתית" ואין לי בעיה שלכל כותב טוב יהיה עולם משלו בו הוא יציג את התמונות מהחתונה שלו לצד קטעי היו-טיוב שהוא שומע כשהוא עושה ספינינג. אני רק לא רוצה שזה יבוא על חשבון איכות החומרים שלו ועל זמן אוויר יקר שלי כדי למצוא אותם בתוך הפלנטה הכה-מעוצבת שהוא בנה לעצמו.

כבר לפני 9 שנים שר אחד עם שם מצחיק, ג'מירוקוואי, על 'טירוף וירטואלי', ואולי כמו סוג של פילוסוף אחד אחר עם שם בניחוח איטלקי – ניקולו מקיאוולי – חזה ג'מירו את העתיד. עם מילים כמו "העתיד עשוי מטירוף וירטואלי / שתמיד נדמה שנשלט בידי אהבתנו / לטכנולוגיה החדשה, חסרת הטעם והמתעתעת שלנו / בינתיים אין שום קול / כי כולנו חיים במחתרת", שמקבלות משמעות חדשה כשמסתכלים על העולם הוירטואלי, עמוס הניקים והמסוייבר של היום. זה השיר שעלה לי מיד בראש כשדמיינתי איך תגעש ותלחש הרשת החברתית הזאת, בה כל אחד ספון מול המחשב שלו באיזה חדר דמיוני ומנהל מערכות יחסים מסוגים שונים דרך האינטרנט. ואגב, זוכרים שיש שם עולם בחוץ, כזה אמיתי, עם אנשים בשר ודם שזזים ושצריך אשכרה לדבר איתם כדי להכיר אותם לעומק? האמת שעם כל הוירטואל אינסנטי הזה, אני כבר קצת שכחתי.

מודעות פרסומת

הבלתי חביקים

כתיבת תגובה

פורסם לראשונה במקום אחר, ב-24/6/08

פעם, לפני המון שנים, היו לי חלומות לעבוד בפירסום. אתם יודעים, להשפריץ יצירתיות לכל הכיוונים, להגיד מילים כמו קריאייטיב, פלנינג, בריפים ואדלר חומסקי ורשבסקי. אז נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי כי זכרתי שכשהייתי ילד, אהבתי מאוד לצייר ואפילו כתבתי וערכתי עיתון קומיקס ופרפראות שראה אור בכל יום רביעי והופץ בעותק אחד למגירת השולחן שלי. הלימודים היו ברובם כיף חיים, בעיקר בהפסקות בין השיעורים בהם ישבנו במגדל הבצפר שמוקם בין נגריות מעוררות השראה באחת מהשכונות הנחשקות של דרום תל אביב המתעורר. אהבנו לדמיין, בעודנו מעלעלים בהתרגשות בספרו החדש של דוד פוגל, איזה קמפיינים מגניבים נעצב דקה אחרי שנתקבל לאיזה משרד פרסום באיזור הבורסה של רמת גן בואכה כיכר המדינה, ושאותם נשלוף בנונשלנטיות בפני עוד לקוח מרוצה.

האכזבה, איך לומר, היתה קצת פחות קריאטיבית. על אף תיק העבודות ההו כה מרשים שלי, שהתבסס ברובו על חופש יצירתי מוחלט – שלא לומר מופרע – אותו קיבלנו בבצפר, התחלתי לעבוד במשרד פרסום קטן בפריפריה בו שימשתי גם כביצועיסט, גם כגרפיקאי וגם כארט דיירקטור, תואר אותו קיבלתי בדרך אגב כשהבוס הציג אותי בפני לקוח, ורצה בכך להרשים אותו במילים גדולות. אני לא ממש זוכר, אבל אני מניח שאותו לקוח התבונן סביבו בפליאה לראות את הצוות אותו אני מארטט דיירקטורית, וכשהבחין במבטה העגמומי של המזכירה המאפירה בפינה שגם היתה היחידה בחדר באותו זמן, קיבל את הפרופורציות המתאימות. לא שהיה אכפת לי מה הוא חשב: הוא ושאר הלקוחות התגלו כאנשים חסרי מעוף, בעלי אפיקים יצירתיים צרים כבריף לא מושקע במיוחד, שלא הבינו את הרעיונות הקריאטיבים המעולים שלי והתעקשו על מודעות שבלוניות עם סלוגנים שהיו מתביישים להתפרסם במקומון "שבע", המקומון המוביל של באר שבע והפזורה הבדואית. זוהרו של עולם הפרסום כבה בעיני, חשתי שהיצירתיות שפיעמה בי קופדה ביד מיובלת של עוד קבלן בניין שתיפקד בתור לקוח ורץ להראות את המודעה העבשה לפועליו הרומניים בפרויקט נרקיסי יבנה/חבצלות נס ציונה/דרדרי רמלוד.

אחרי בערך שנתיים מתסכלות-תחת בתחום, גיליתי את האינטרנט. ארזתי תיק עבודות קטן ואת מה שנשאר ממוחי היצירתי ופסעתי לעבר העולם החדש, בו לא היו קבלני בניין מרושעים, מזכירות מאפירות או פרחים שאולצו לקשט שמות פרויקטים בעל כורחם. שם כולם היו חדשנים כי הרגישו שאין ממש חוקים יצירתיים שצריך להתכופף בפניהם. את עולם הפרסום אני ממשיך לבקר מהספה בסלון, בזמן שעשרות פרסומות יוצאות להפסקות תכניות שמשודרות ביניהן. כשאני רואה איזה קמפיין או סרטון אני כמובן בטוח שהייתי עושה אותו יותר טוב ותמיד יודע מה לא בסדר בו. כמעט שלא חשתי באף מקרה צביטה בלב שאני כבר לא שם, עד היום כשנתקלתי בבלוג שהחזיר לי בבום את כל החשק לחזור לעולם עליו סיפרו לנו בבצפר שם בדרום תל אביב: קוראים לו המזבלה, ולי נדמה שלמה שהרגשתי כששוטטתי בו פעור פה, קוראים באנגלית אובר-וולמד. זה בלוג שמתיימר לבקר את תעשיית הפרסום, מחליק כאפות עם רעיונות מבריקים, מגלה את הסקצ'ים שנשארו על רצפת חדר העריכה וגם מקשר לעוד המון בלוגים/אתרים אישיים של אנשים מאוד מאוד מוכשרים בכל תחומי התעשייה. איך אמר איזה סלוגן מהסבנטיז פעם? שעות של הנאה צרופה מובטחות.

אז קבלו את מה שמצליח בינתיים להחזיק את כל חולי היורו צמודים לטלוויזיה לפחות לעוד כמה שניות לפני שהם רצים להביא עוד בירה או פיצוחים: סדרת הספוטים המצויינת של קוקה קולה, שנקראת בתרגום חופשי "הבלתי חביקים" (The Unhuggables). אוף, נחרתי לעצמי באכזבה, אפילו אני לא הייתי עושה את זה יותר טוב.

Older Entries Newer Entries

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

דבורית שרגל, קולנוע דוקומנטרי עצמאי: הטרילוגיה: "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" * "אפריקה!" * "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" * סרט קצר: "כדור בגב"

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: