גילרו.קום

פורסם לפני כשנה וחצי, עם שינויים קלים, במקום אחר

הכי הייתי רוצה לחיות את החיים של בילי ג'ואל בניו יורק ב-1978. במנהטן, ליתר דיוק. ליד רחוב 52, אם ממש רוצים להיות ספציפים. מתעל את חיי לתשעה שירים שייכנסו לקלאסיקה, כותב תשעה פוסטים חרוזים היטב ובועטים הישר לבטן הרכה של אמריקה שמתפכחת מטראומות ויאטנם ו-ווטרגייט. יושב בבית, עדיין קוצר את הפירות מההצלחה של The Stranger, האלבום הקודם שלי שיצא רק לפני שנה ושממש עכשיו מתחיל להעלות אותך לדרגת הכוכב שאתה הולך להיות – ומלחין את השירים לאלבום החדש, שאני כבר יודע שאקרא לו 52nd street על שם אותו רחוב לא רחוק מהבית שלי. את רוב היום אני אעביר בניסיונות ג'אזיים-רוקיים רכים אך כאלה שכבר יתחילו לסמן את הדרך שלי כילד הרע והבועט של הרוקנרול האמריקאי, ובערב ארד לרחוב הניו יורקי הסואן, אתמזג עם מאות האנשים שממהרים הביתה, ואפגש עם חברים באחד ממועדוני הג'אז שהוציאו את שמו של אותו רחוב למרחוק כבר בשנות ה-30 וה-40.

את זמן האיכות הנוסף שלי אני אעביר מול "בועות" או "קוג'אק" בטלוויזיה, אלך למשחקים של הניקס ב'גארדן' ואראה את דוקטור ג'יי קורע רשתות. ולא יהיה לי שום אינטרנט, עד כמה שזה נשמע מוזר, ולא אתחזק שום בלוג או טוויטר. והתגובות היחידות שאני אקבל יהיו מחיאות הכפיים בסיום כל שיר, והטראקבקים הכי טובים יהיו הביקורות בעיתון של מחר על ההופעה, המקומות הראשונים במצעד האלבומים של הבילבורד או פרס הגראמי לאלבום הטוב של השנה. ורבע מאה אחרי יציאת האלבום – מספיק שנים כדי לקבל פרספקטיבה של זמן – יקבע מגזין נחשב שהוא מספר 352 ברשימת 500 האלבומים הטובים של כל הזמנים. כן, זה יהיה הטראקבק הכי טוב.

במקום לכתוב שירים כמו פעם, בעולם האינטרנט והסיפוקים המיידים של היום אנשים כותבים את סיפור חייהם ב-140 תווים. בעולם המציצנות החודרנית של היום אנשים אוהבים לצייץ ולהציץ בטוויטר וגם לקרוא בלוגים בזכות חור ההצצה שהם מקבלים לחיים של אחרים. אתה צריך להתפשט כמו כולם בביצה הזאת, רצוי שתכתוב כמה שיותר אישי וחושפני כדי לקבל את כמויות חיבוקי המגיבים הדביקים. אנשים לא רוצים שתבלבל להם את המוח עם מילים ארוכות. תן להם את ליטרת החיים הפרטיים שלך מתומללת על מגש ומקוצצת דק למשפטים מהירים. בבלוגים כבר הפסקתי להתפשט מזמן וגם בטוויטר אף אחד לא ממש יודע מה עובר עלי בחיים האמיתיים. שם, בממלכה בה שולטים השנונים, הברנז'אים והמעטים שמשתייכים לשניהם, אני בדרך כלל שם סוג של מסכה ולא משתף כמעט דבר מהדברים הבאמת חשובים. את הדברים האמיתיים אני משאיר לאיפה שחיים באמת, וזה לא על גבי דפי הטמ"ל.

ואם הייתי צריך לחשוב, בתור אחד שחי את החיים של בילי ג'ואל ב-1978 ליד רחוב 52 במנהטן, איך לנסח את הטוויט שלי, לא הייתי עושה את זה יותר טוב מאיך שניסח את זה בילי ג'ואל ב-'my life', ב-140 תווים (ספורים עד לאחרון): לא צריך שתדאגו לי כי אני בסדר, לא צריך שתגידו לי זה הזמן ללכת הביתה. לא אכפת לי מה אתם אומרים, אלה החיים שלי. המשיכו בחייכם, עיזבו אותי בשקט.

פורסם לראשונה במקום אחר, ב-5/10/06

אז מהיום אל תגיד "פוסטים", אמור "תוכן גולשים" – או בלעז "ווב 2.0". ומהיום אל תאמר "בלוגיה", אמור "רשת חברתית" – או בלעז "מיי ספייס". רק שמרוב מיי-ספייסים כבר אין פה ספייס לזוז. השאלה האם במדינה כל כך קטנה יש צורך בכמה וכמה רשתות חברתיות, מזכירה את שאלת הבועה ההיא, איפשהו בשנת 2000 – "האם יש צורך בכל כך הרבה פורטלים" – וכמו שכל מי שהיה פה אז זוכר, התשובה ניתנה בפורמט של פוק בחוזק בינוני שפיצץ את הבועה ולקח יחד איתה לתהומות הנשייה גם כמה פורטלים שנחשבו אז בלתי-פציצים בעליל. אז נכון שהמסנגרין יגידו שב-2000, הרבה לפני עידן ה"אינטרנט מהיר וזול לכל פועל", כשהיינו סופרים בהיסטריה פעימות מונה על כל דקת חיבור איטית בטירוף – עמד אחוז המחוברים לאינטרנט בארץ על סביבות ה-20% בהערכה גסה, והיום הוא נע סביב ה-70% ומעלה – מה שמגדיל את הסיכוי להצלחת פרוייקטים קהיליתיים. אבל עדיין, אנחנו לא צרפת, לא גרמניה ואפילו לא בלגיה מבחינת נפח אוכלוסיה מספיקה כדי שיהיו פה כל כך הרבה עולמות, כרטיסים וירטואלים ופינות אישיות מהממות.

אחרי שיתנדפו אדי הקנייה המתוקשרת, נענע צריכים לעבוד נכון ובזהירות רבה כדי להטמיע בישראבלוג את הפיצ'רים החדשים של הסו קולד "רשת חברתית" המתוכננת שלהם, בלי לשנות את סביבת העבודה של הבלוגרים יותר מדי ובלי להעביר אותם מהפכים שיגרמו סחרחורת טכנופובית לקהילה הענקית שיש כאן ושרגילה לפשטות המבורכת של פתיחת ועדכון בלוג כמו שיריב התכוון אליה. אם זה יקרה, ישראבלוג כרשת תהפוך לסיפור הצלחה ולמרכז הקהילתי הגדול בארץ. אם לא – לקהילה פה יש לאן לערוק כי לא חסרים מתחרים: תפוז כבר בכיוון, יש גם את מקושרים שזאת רשת חברתית עם אוריינטציה להכרויות, את ilcu, רשת עם אוריינטציה לבילויים – ובקרוב יעלה גם אתר העיתון 'ישראלי' רשת משלו (קרדיט על החשיפה ל'חדר 404'). עם נפח אוכלוסיה קטן יחסית כמו שיש כאן – תסמכו על כל אלה שיאבקו על כל גולש וגולש כדי שיפתח אצלהם את חלקת האינטרנט הקטנה והמסוייברת שלו.

ועכשיו בואו נהרוס קצת את המסיבה: מבחינה רעיונית, כל מה שעומד מאחורי הבאז החדש שנקרא "רשת חברתית" הוא לנסות להעביר את המונח החמקמק משהו הזה, 'וירטואלי' – לאיזה פס רחב יותר אנושי, חם, רגיש ומלא אמפטיה, בו כולנו בעצם יושבים בחדרים מרווחים במקרה הטוב או בקיוביקל'ז קטנים במקרה הרע, כשרק קיר דמיוני דקיק מפריד ביניינו ואנחנו מזמינים את החבר'ה מהתאים הסמוכים ל'עולם' שלנו ומבקרים אותם בגלקסיה הקטנה שלהם. אז אולי הפינה האישית שלכם באינטרנט קצת התרחבה כדי שתוכלו לשים בה תחת קורת גג אחת גם את היו-טיוב האישי שלכם, את הפליקר הקטן והאיכותי שלכם – ובפינה אחרת גם קיושורים לכל החברים שלכם, לדודה שלכם ולסבתא שלכם. אבל זה בסך הכל עוד איזה טריק כדי לתת קצת חום לקופסה האפרפרה בה רובנו מנהלים את חיינו, ככה, כדי שנרגיש שאנחנו בשכונה וירטואלית מאגניבה. ואולי זה רק אני, אבל רעיון ה"צ'כונה" מזכיר לי את מה שניסה להיות כבר לפני עשור גיאוסיטיס המיתולוגי שעשה את הקופה שלו כשנמכר ליאהו!, הוטמע שם והועלם על ידו יחד עם השלכת מודל "פרח השכונות הוירטואליות" לפח האשפה של הסייברספייס עוד בסוף המאה הקודמת. זה לא מה שאני מאחל למודל החדש והנוצץ (לפחות על הנייר) של ה"רשת החברתית" ואין לי בעיה שלכל כותב טוב יהיה עולם משלו בו הוא יציג את התמונות מהחתונה שלו לצד קטעי היו-טיוב שהוא שומע כשהוא עושה ספינינג. אני רק לא רוצה שזה יבוא על חשבון איכות החומרים שלו ועל זמן אוויר יקר שלי כדי למצוא אותם בתוך הפלנטה הכה-מעוצבת שהוא בנה לעצמו.

כבר לפני 9 שנים שר אחד עם שם מצחיק, ג'מירוקוואי, על 'טירוף וירטואלי', ואולי כמו סוג של פילוסוף אחד אחר עם שם בניחוח איטלקי – ניקולו מקיאוולי – חזה ג'מירו את העתיד. עם מילים כמו "העתיד עשוי מטירוף וירטואלי / שתמיד נדמה שנשלט בידי אהבתנו / לטכנולוגיה החדשה, חסרת הטעם והמתעתעת שלנו / בינתיים אין שום קול / כי כולנו חיים במחתרת", שמקבלות משמעות חדשה כשמסתכלים על העולם הוירטואלי, עמוס הניקים והמסוייבר של היום. זה השיר שעלה לי מיד בראש כשדמיינתי איך תגעש ותלחש הרשת החברתית הזאת, בה כל אחד ספון מול המחשב שלו באיזה חדר דמיוני ומנהל מערכות יחסים מסוגים שונים דרך האינטרנט. ואגב, זוכרים שיש שם עולם בחוץ, כזה אמיתי, עם אנשים בשר ודם שזזים ושצריך אשכרה לדבר איתם כדי להכיר אותם לעומק? האמת שעם כל הוירטואל אינסנטי הזה, אני כבר קצת שכחתי.