1996 – 2006

5 תגובות

פורסם לראשונה במקום אחר, ב-3/2/06

פברואר 1996

המעטפה הלבנה הגדולה כמעט נפלה מתוך תיבת הדואר המקרטעת. איור של זיקית או משהו דומה על הפינה השמאלית העליונה. בהתחלה לא הבנתי מה זה אח"כ נזכרתי שהזמנו שבועיים קודם את ערכת ההתחברות לאינטרנט של נטוויז'ן. כמה חודשים קודם כבר שמעתי על "הרשת הזאת" שיש בה הרבה יותר חומרים מאשר ב"בי.בי.שני" או ב"זואי אונליין", שני ה-BBS'ים האהובים עלי, אבל כשדיברנו בצ'טים שם על האינטרנט, המקטרגים תמיד פטרו אותה ב"תעזוב, הכל שם באנגלית". זה לא ממש משך אותי עד שבתערוכת "עולם המקינטוש 95" בערך חודשיים קודם בגני התערוכה, ראיתי הדגמה של גלישת אינטרנט בכמה אתרים ונדלקתי.

אז שבועיים קודם התקשרתי לנטוויז'ן והזמנתי את הערכה הזאת. למרות שאייתתי לבחורה מהשירות לקוחות שלהם איזה יוזר אני רוצה (שילוב מקסים של שני השמות שלנו, כה רומנטי) – הסתומה לא קלטה אות אחת וכל השם נהיה סוג של חסר משמעות. איזה אבלה. יחד עם מכתב הסיסמה והיוזר היו שם גם שני דיסקטים: אחד להתקנה של תוכנת ההתקשרות ואחד להתקנת הדפדפן השולת נטסקייפ 3.0. הכנסתי אותם אחד אחרי השני לכונן הדיסקטים במק LC3 המשוכלל שלי עם מסך ה-14 אינץ' בעל 256 הצבעים, כיווננתי את המודם 14.4 לפי ההגדרות וכשהוא התחיל להשתעל ולהשתנק אחרי סדרת צפצופים ארוכה ומחרישת אזניים, הבנתי לאט לאט שאני בפנים.

האות N הגדולה מעל כדור הארץ באייקון המרהיב  מימין למעלה הבהבה. והבהבה. והבהבה. משהו כנראה נטען שם. אחרי כמה דקות הבנתי שמה שהולך להיטען היה איזה דף טקסטים צבעוניים על רקע לבן, ומה שהכביד עליו במיוחד היה ה-GIF של הזיקית של נטוויז'ן. אחרי כמה דקות ארוכות הפס הירוק בתחתית הבראוזר מילא את השורה שלו והופיעה המילה done. עמוד הבית של נטוויז'ן נגלה במלוא הדרו. לבן עם הזיקית ושורות שורות של טקסטים בכל מיני צבעים. חלק מהן מודגשות משום מה בקווים תחתיים.

לקח עוד טיפה אבל למדנו את עיקרון הקישוריות המופלא: מילה שיש מתחתיה קו, היא בעצם לינק לעמוד אחר! הידד! לא עוד תיקיות ופולדרים בי.בי.אס'יים מכוערים, אלא פשוט מילים מודגשות. כה אינטואטיבי, כה פשוט. איזה מגניב זה האינטרנט הזה. טוב, נראה לאן מוליכה המילה הזאת. שיט, עכשיו צריך לחכות שהעמוד הבא ייטען שוב. טוב, נלך להכין קפה בינתיים. וגם להוציא את הכלבה לטיול. וגם לקרוא עיתון. כמה דברים אפשר לעשות בזמן שחשבון הטלפון דופק, לא יאומן.

סבבה, עכשיו אפשר להתחיל לגלוש לאתרים. שמעתי שיש איזה מנוע חיפש מעולה באינטרנט, "אלטה ויסטה" או משהו, נראה מה הוא שווה. מה נחפש? אולי את כל תקצירי הפרקים של סיינפלד? לא יכול להיות שיש את זה באינטרנט. מקליד "סיינפלד". די! גם יש תסריטים של פרקים שלמים! וגם תמונות-שלוקח שעה-להוריד. אני בשוק. מה נחפש עכשיו? אל תגידו לי שאפשר גם למצוא חומר על "מנהרת הזמן"? לא נכון!

אבל רגע, מה עם כמה אתרים בעברית? יש איזה אינדקס אתרים בהתהוות, וואלה נדמה לי, ויש עוד שניים שמתחרים איתו – תפוז ו-IOL. שלושתם סכמטים שזה מפחיד. ואפשר גם לקרוא את הארץ באינטרנט, אבל זה בתשלום. איזה בעסה. חוץ מהם יש עוד קצת אתרים אבל מה נהיה עם העברית שם, הכל הפוך. ומה פתאום להתחיל להוריד פונטים במיוחד כדי לקרוא אתר ספציפי? השתגעו לגמרי.

אני כבר שעתיים רצוף באינטרנט ולא מאמין למה שאני מוצא. הדבר הזה ממכר בטירוף. פתאום נזכר שסיפרו לי על העניין הקטן ההוא, נו, של פעימות המונה. טוב, צריך להתנתק. מסתובב בבית חסר סבלנות, נזכר בעוד חומרים שאולי אפשר למצוא באינטרנט הזהו. עברה כבר חצי שעה, לא? אפשר להתחבר שוב לעוד איזו שעה. או שתיים. או חמש.

חשבון הטלפון בעל 4 הספרות שהגיע חודש אח"כ הוריד קצת את ההתלהבות.

פברואר 2006

מכתב פרסומת מקווי זהב מספר לי על 101 תכניות חדשות שמתאימות פיקס לחברת האינטרנט שלי, הצעות לאינטרנט סלולרי שמתלבש יופי על פרק כף היד של העובדים וסמסים מהדהדים שיספרו להם איזה דואר זבל הם קיבלו היום. אני זורק הכל לפח הקרוב ומתיישב ליד הפנטיום 4 הדלוק והמחובר לאינטרנט 24/7 כדי לבדוק דרך מסך ה-19 אינץ' השטוח מה התחדש בלילה בעולם. עובר על כל המיילים, בודק הודעות שהשאירו לי בלילה במסנג'ר ושמהבהבות על המסך, קורא אתרי חדשות, בלוגים ופורומים. הכל טס, הכל עף מול העיניים. בודק מה עשה ההימור ששמתי הלילה על משחקי ה-NBA באתר ההימורים החביב עלי (הלייקרס האפסים שוב הפסידו, הלך עוד הימור), מוודא שכל החומר מהאימיול סיים לרדת בלילה, מחכה שכמה חוזים יגיעו לתיבה. שכחתי שצריך לעשות העברה בנקאית, נכנס לאתר של הבנק ובשתי לחיצות מעביר סכומים מפה לשם. נזכר שצריך לעשות קניות היום, הלאה לנטסל, משכפל את ההזמנה הקודמת ומביא לו ב"שלח". היום בצהריים זה כאן.

מחבר את הסלולרי דרך ה-USB למחשב כדי להעביר אליו תמונות שצילמתי ומשם לשלוח במייל. מעביר חלק מהן מהמחשב לזיכרון הנייד של נגן האמפי כדי להעביר אותן למחשבים אחרים. נזכר שיש כמה חומרים חשובים על הלפטופ שצריך לאחסן בנגן כדי לקחת לפגישה בצהריים. הולך לחדר השינה, היכן שגלשתי עם הלפטופ בלילה. תוקע את הנגן ב-USB של הלפטופ ומעביר אליו חומרים תוך כדי גלישה במצב מאוזן. בדרך שולח דרך האינטרנט האלחוטי קבצים ממחשב למחשב. כמה עשרות מגהבייטים בלתי נראים מתעופפים בבית, חוצים את הקירות בלי שום מוליך נראה לעין ונוחתים במחשב שעל השולחן, מרחק שני חדרים משם.

מדבר במקביל במסנג'ר עם עוד אנשים שמחוברים כמוני, נותן הוראות לאחראי על האתר ועושה שיחת עבודה קצרה בחלון ועידה בין שניים שחלוקים ביניהם לגבי איזה נושא. אנשים שבחיים לא פגשתי ושאני עובד איתם כבר שנה ויותר, מרגישים בצורה מובנת מאליה שיש פה ישיבת צוות לגיטימית כמו במשרד בעולם ה"רגיל", למרות שכל אחד יושב במקום אחר, בעולם אחר ואולי במצב צבירה אחר. כולם מרגישים מספיק נוח עם כולם, כי הם בעצם מכירים טקסטואלית אחד את השני עוד ממקודם. הכרות via מסרים מהירים, סמסים, הודעות קוליות, וידאו, בלותו'תים ויו.אס.בי'אים, אבל הכרות בכל זאת.

האינטרנט הישראלי שוקק יותר מכל תקופה אחרת. אתרים קמים (ולפעמים גם נעלמים) כל יום, ילדים בונים בתים וירטואלים בהינף עכבר. לכל קבוצת גיל או עניין יש כמה וכמה קהילות משלה בהן פורחים החיים החברתיים הוירטואלים. כל אחד יכול להעביר שידורים של עצמו עושה סקס ולהראות את זה לאומה. עיתוני האינטרנט מאיימים להכחיד את העיתונות הכתובה, יותר ויותר אנשים קוראים עיתונים רק כדי לגלות שהם בעצם קוראים שוב את האתר של אתמול. הבועה מתנפחת שוב, הפעם בצורה הגיונית ובהתאם לתנאי שוק שקולים, אחרי שכבר התפוצצה ברעש גדול והחריבה את הבאז שחשבו שכבר יש כאן לפני 6 שנים. וזה רק הולך ונהיה יותר טוב. 

מגלה פתאום ששכחתי לשלם את חשבון הטלפון האחרון. משהו שבקושי מגרד את ה-100 ש"ח. שימותו בזק, פירנסתי אותם מספיק שנים. בשביל סכום כזה שיבזבזו מעטפה על התראה שנייה.

מודעות פרסומת

טירוף וירטואלי

כתיבת תגובה

פורסם לראשונה במקום אחר, ב-5/10/06

אז מהיום אל תגיד "פוסטים", אמור "תוכן גולשים" – או בלעז "ווב 2.0". ומהיום אל תאמר "בלוגיה", אמור "רשת חברתית" – או בלעז "מיי ספייס". רק שמרוב מיי-ספייסים כבר אין פה ספייס לזוז. השאלה האם במדינה כל כך קטנה יש צורך בכמה וכמה רשתות חברתיות, מזכירה את שאלת הבועה ההיא, איפשהו בשנת 2000 – "האם יש צורך בכל כך הרבה פורטלים" – וכמו שכל מי שהיה פה אז זוכר, התשובה ניתנה בפורמט של פוק בחוזק בינוני שפיצץ את הבועה ולקח יחד איתה לתהומות הנשייה גם כמה פורטלים שנחשבו אז בלתי-פציצים בעליל. אז נכון שהמסנגרין יגידו שב-2000, הרבה לפני עידן ה"אינטרנט מהיר וזול לכל פועל", כשהיינו סופרים בהיסטריה פעימות מונה על כל דקת חיבור איטית בטירוף – עמד אחוז המחוברים לאינטרנט בארץ על סביבות ה-20% בהערכה גסה, והיום הוא נע סביב ה-70% ומעלה – מה שמגדיל את הסיכוי להצלחת פרוייקטים קהיליתיים. אבל עדיין, אנחנו לא צרפת, לא גרמניה ואפילו לא בלגיה מבחינת נפח אוכלוסיה מספיקה כדי שיהיו פה כל כך הרבה עולמות, כרטיסים וירטואלים ופינות אישיות מהממות.

אחרי שיתנדפו אדי הקנייה המתוקשרת, נענע צריכים לעבוד נכון ובזהירות רבה כדי להטמיע בישראבלוג את הפיצ'רים החדשים של הסו קולד "רשת חברתית" המתוכננת שלהם, בלי לשנות את סביבת העבודה של הבלוגרים יותר מדי ובלי להעביר אותם מהפכים שיגרמו סחרחורת טכנופובית לקהילה הענקית שיש כאן ושרגילה לפשטות המבורכת של פתיחת ועדכון בלוג כמו שיריב התכוון אליה. אם זה יקרה, ישראבלוג כרשת תהפוך לסיפור הצלחה ולמרכז הקהילתי הגדול בארץ. אם לא – לקהילה פה יש לאן לערוק כי לא חסרים מתחרים: תפוז כבר בכיוון, יש גם את מקושרים שזאת רשת חברתית עם אוריינטציה להכרויות, את ilcu, רשת עם אוריינטציה לבילויים – ובקרוב יעלה גם אתר העיתון 'ישראלי' רשת משלו (קרדיט על החשיפה ל'חדר 404'). עם נפח אוכלוסיה קטן יחסית כמו שיש כאן – תסמכו על כל אלה שיאבקו על כל גולש וגולש כדי שיפתח אצלהם את חלקת האינטרנט הקטנה והמסוייברת שלו.

ועכשיו בואו נהרוס קצת את המסיבה: מבחינה רעיונית, כל מה שעומד מאחורי הבאז החדש שנקרא "רשת חברתית" הוא לנסות להעביר את המונח החמקמק משהו הזה, 'וירטואלי' – לאיזה פס רחב יותר אנושי, חם, רגיש ומלא אמפטיה, בו כולנו בעצם יושבים בחדרים מרווחים במקרה הטוב או בקיוביקל'ז קטנים במקרה הרע, כשרק קיר דמיוני דקיק מפריד ביניינו ואנחנו מזמינים את החבר'ה מהתאים הסמוכים ל'עולם' שלנו ומבקרים אותם בגלקסיה הקטנה שלהם. אז אולי הפינה האישית שלכם באינטרנט קצת התרחבה כדי שתוכלו לשים בה תחת קורת גג אחת גם את היו-טיוב האישי שלכם, את הפליקר הקטן והאיכותי שלכם – ובפינה אחרת גם קיושורים לכל החברים שלכם, לדודה שלכם ולסבתא שלכם. אבל זה בסך הכל עוד איזה טריק כדי לתת קצת חום לקופסה האפרפרה בה רובנו מנהלים את חיינו, ככה, כדי שנרגיש שאנחנו בשכונה וירטואלית מאגניבה. ואולי זה רק אני, אבל רעיון ה"צ'כונה" מזכיר לי את מה שניסה להיות כבר לפני עשור גיאוסיטיס המיתולוגי שעשה את הקופה שלו כשנמכר ליאהו!, הוטמע שם והועלם על ידו יחד עם השלכת מודל "פרח השכונות הוירטואליות" לפח האשפה של הסייברספייס עוד בסוף המאה הקודמת. זה לא מה שאני מאחל למודל החדש והנוצץ (לפחות על הנייר) של ה"רשת החברתית" ואין לי בעיה שלכל כותב טוב יהיה עולם משלו בו הוא יציג את התמונות מהחתונה שלו לצד קטעי היו-טיוב שהוא שומע כשהוא עושה ספינינג. אני רק לא רוצה שזה יבוא על חשבון איכות החומרים שלו ועל זמן אוויר יקר שלי כדי למצוא אותם בתוך הפלנטה הכה-מעוצבת שהוא בנה לעצמו.

כבר לפני 9 שנים שר אחד עם שם מצחיק, ג'מירוקוואי, על 'טירוף וירטואלי', ואולי כמו סוג של פילוסוף אחד אחר עם שם בניחוח איטלקי – ניקולו מקיאוולי – חזה ג'מירו את העתיד. עם מילים כמו "העתיד עשוי מטירוף וירטואלי / שתמיד נדמה שנשלט בידי אהבתנו / לטכנולוגיה החדשה, חסרת הטעם והמתעתעת שלנו / בינתיים אין שום קול / כי כולנו חיים במחתרת", שמקבלות משמעות חדשה כשמסתכלים על העולם הוירטואלי, עמוס הניקים והמסוייבר של היום. זה השיר שעלה לי מיד בראש כשדמיינתי איך תגעש ותלחש הרשת החברתית הזאת, בה כל אחד ספון מול המחשב שלו באיזה חדר דמיוני ומנהל מערכות יחסים מסוגים שונים דרך האינטרנט. ואגב, זוכרים שיש שם עולם בחוץ, כזה אמיתי, עם אנשים בשר ודם שזזים ושצריך אשכרה לדבר איתם כדי להכיר אותם לעומק? האמת שעם כל הוירטואל אינסנטי הזה, אני כבר קצת שכחתי.

Older Entries Newer Entries

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

דבורית שרגל, קולנוע דוקומנטרי עצמאי: הטרילוגיה: "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" * "אפריקה!" * "איפה לילבס ילדת הקרקס ומה קרה בהונולולו?" * סרט קצר: "כדור בגב"

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: