גילרו.קום

טייר. ככה קראנו לו, כי בצבא קוראים לכולם בשם המשפחה שלהם. כבר בטירונות הוא נראה לי מוזר. היה לו דיבור כבד שהיקשה על הבנת המילים. הוא היה איטי וקשה הבנה, אבל מישהו בבקו"ם החליט שהוא מספיק טוב כדי לשרת בתותחנים. אז שלחו אותו לטירונות אי שם בשטחים, שלפני 24 שנים עוד אפשר היה להגיע לשם באוטובוס בלתי ממוגן בעליל מנתניה, לחצות את טול כרם כאילו כלום ולנחות בבסיס, שני מטר מאיזו התנחלות מטופשת. שיקול הדעת המטומטם של החייל-פקיד ההוא בבקו"ם יתגלה בעתיד הלא רחוק כטראגי.

ויצא שמתוך ארבעת האוהלים, הוא ישן באוהל שלי, כמה מיטות ליד. כבר מההתחלה הוא דפק את כולנו: איחר למסדרים, לא עמד בזמנים – וגרם לכולנו לרדת למצב 2 ו/או לתיזוזי "30 טוס" הרבה יותר משאר המחלקות. בנאדם "רגיל" היה מתקשה לקום בבוקר אחרי בקושי 6 שעות שינה מטכ"ליות ובסיומו של יום תיזוזים, אז ברור שהוא, עם המשמעת העצמית הדפוקה שלו, לא היה מצליח. בהתחלה ניסינו להתאפק, אח"כ דיברנו איתו אבל ראינו שאין עם מי לדבר. אח"כ הגיעו הצ'פחות וכל הנלווים, אני זוכר שגם אני יום אחד איבדתי את העשתונות ונכנסתי איתו לאיזה קרב דחיפות כי הוא עיצבן אותי בחוסר האיכפתיות ובאדישות שלו. ולא משנה שהייתי מודע לזה שהוא לא מסוגל אחרת.

הטירונות נגמרה והעבירו אותנו לגדודים. שוב יצא ככה שהוא שובץ איתי לאותו גדוד, שאז ישב ברמת הגולן. נכנסנו לקורס תותחן של 5 שבועות והכל נראה תקין. יום אחד שמענו שהוא נפגש עם המג"ד. מישהו אמר שהוא מבקש העברה לקל"ב כי יש לו בעיות בבית. הסתבר שאבא שלו כמעט עיוור לגמרי ואמא שלו לוקה בנפשה. המג"ד השמן פטר אותו ב"יהיה בסדר" צה"לי, עד שבאיזה שישי אחד כשנשארנו שבת, הבחנתי מתוך האוהל בזוג אנשים מבוגרים מדדה לכיוון שער הבסיס. הסתבר שאלה היו אבא ואמא שלו. הם באו במיוחד ממרכז הארץ כדי לדבר עם המג"ד אישית. אחרי שעה בערך ראיתי אותם עוזבים.

כנראה שהשיחה לא ממש עזרה. יומיים חלפו, וביום ראשון אחה"צ נכנסנו למועדון לקראת עוד איזה שיעור משמים בתורת התותחנות המעתירה. המדריך שאל מי רוצה ללכת לשמור על שני אוהלי ה-12 בהם ישנו, אף אחד לא ממש התנדב. חוץ מטייר. הוא לקח את הנשק שלו בביטחון, אמר "אני" ויצא במהירות מהחדר. נשמנו לרווחה, טוב שיש בקורס פראייר.

אחרי רבע שעה בערך שמענו פתאום שתי יריות. יצאנו החוצה וראינו כמה קצינים רצים בבהלה לכיוון האוהלים. טייר דפק לעצמו שני כדורים בבטן ומת במקום. אולי הוא לא היה כזה טיפש כמו שהוא נראה, היתה לו תכנית. תכנית שבסיומה הוא מת, אבל תכנית. באותו הלילה נשארנו לישון במועדון כי המשטרה הצבאית היתה צריכה לבדוק את מקום ההתאבדות. התעוררנו בבוקר וראיתי את אחד החיילים המום. מסתבר שבלילה לקחו אותו לזהות את הגופה. אני זוכר שאחרי איזה יום או יומיים נכנסתי לאוהל ועוד ראיתי כתם דם על האבנים ברצפת האוהל.

למחרת היתה הלוויה. חילקו אותנו לכיתת יורים, נושאי ארון ועוד. אני הייתי אחד מהנושאים. עשינו תרגולת קצרה ועלינו על האוטובוס לרמלה. בדרך עצרנו בתל השומר כדי לקחת את הארון בטנדר. ישבתי כל הדרך לבית הקברות על הספסל ליד הארון וחשבתי עליו קצת. כשהגענו לשכונה שלו התנפלו עלינו קרובי המשפחה שלו בזעקות שבר. הצבא אמר למשפחה שזו היתה תאונת נשק ולא מעשה התאבדות, כדי שהוא ייקבר בתוך בית הקברות ולא מחוץ לגדר.

ירדנו מהטנדר ונשאנו את הארון. כבר אחרי כמה מטרים איזה בן משפחה שלו דחף אותי ולקח ממני את "הכבוד" לשאת את הארון. ראיתי את ההורים שלו בוכים בהיסטריה ליד הקבר, כשהגופה ירדה למטה.

בדרך חזרה כבר נסענו באוטובוס מרווח. חבורה של ילדים בני 18 שאולי כולם היו בפעם הראשונה בחייהם בלוויה, בטח בתפקיד משתתפים פעילים. כנראה שהסרת עול הלוויה ונטל 24 השעות הקשות האחרונות עשה את שלו, כי האווירה באוטובוס היתה נינוחה, שלא לומר משועשעת. שמחנו על היציאה הלא מתוכננת לאזרחות, שחלק ממנה היתה עצירה לפלאפל בחדרה ושיטוט באיזה מרכז מסחרי מקומי. אפילו הקצינים, שהשמועה סיפרה על זה שהם כנראה יזומנו לחקירה בעקבות ההתאבדות של חייל שהיה בתחום אחריותם, היו מבודחים ושברו חופשי דיסטנס. קצינים, עלק. חבורה של ילדים בני 20, שהרגישו גדולים ליד בני ה-18 אבל, מסתבר, צעירים מדי בשביל לשמור עליהם.

לא יודע למה, אבל ביום הזיכרון הזה נזכרתי בטייר. הוא היה החייל הראשון והאחרון ששירת איתי ושמת. אני עוד די זוכר איך הוא נראה, בקיץ 86 בטירונות, וזה מוזר. הכרנו רק 3 חודשים, בהם הוא הספיק לעשות לנו צרות ואני הספקתי להתעמת איתו. ואחרי 3 חודשים הוא מת. לא בטוח שזה הזיכרון הקלאסי ליום הזיכרון, זה בטח לא זיכרון הירואי, אבל בבית הקברות ברמלה יש עד היום קבר של חייל שאולי היה היום חי, אם הצבא לא היה הורג אותו.

פיני היה מרוקאי ש"סניקי חביב מבית שאן ששירת איתי בצבא. אחד כזה שתמיד צחק עם החבר'ה בגדוד על המבטא המרוקאי הכבד שלו, אבל משום מה תמיד היתה לי הרגשה שהוא רק עושה את עצמו טמבל, אחד שיודע כמה הוא יותר חכם ויותר תחמן מכולם. ומסתבר שבצדק.

פיני, חובש כיפה, תמיד נקי, מצוחצח, מגולח – ידע תמיד איך להשיג את שלו. הוא ידע מראש שאין מצב שהוא ישדרג את מעמדו מסתם חייל פשוט למפקד, שלא לדבר על קצין, מהסיבה הפשוטה שלא היתה לו את הקב"ה המתאימה, וגם הקב"ה בכבודו ובעצמו לא יכול היה לעזור לו בנושא הזה. אבל היתה לו את חוכמת החיים הזאת שהופכת אותך לזכאי למאסטר באוניברסיטה של החיים, שעוזרת לך לשרוד ביום-יום, שמעבירה אותך בהצלחה את התמרונים שאתה עושה בין האנשים בעלי רמות המשכל השונות – ומשאיר אותך בסופו של יום אהוב על כולם. הוא תמיד ידע איך לרצות את המפקדים ובמקביל ידע גם איך להתחבב גם על אחרון החיילים הפשוטים בסוללה. כולם אהבו אותו, למרות שעמוק בפנים ידעו שהוא לא הכי חכם בעולם. בלשון המעטה.

בערב פסח 1987, הפסח של השנה הראשונה שלי בסדיר, שובצתי לשמירה במגדל שבבונקר התחמושת אי שם בבקעת הירדן עם פיני, במשמרת המבאסת של עשר בלילה עד 2 לפנות בוקר, בזמן שכל הגדוד ישב וחגג את סדר פסח בחדר האוכל. פיני, שאף פעם לא תפסת אותו מבואס, לא חלם להיות כזה גם הפעם. הקשרים העמוקים שהוא רקם מבעוד מועד עם טבחי הגדוד, שרק הוא, אלוהים ומש"קיות הת"ש ידעו איך לתקשר איתם, עזרו לו לארגן בקרטון סוג של מנת קרב לפסח, כזאת שהיו בה את כל מרכיבי הסדר: מצות, הגדות, חרוסת, שימורי גפילטע פיש, חזרת וכמובן בקבוק יין. מיותר לציין שצה"ל לא ממש ממליץ לשלב בין שמירה ליין, אבל לפיני, שכל עיגולי הפינות והמיני תחמונים שהוא עבר בחיים כאילו הכינו אותו לרגע הזה – זה לא הפריע.

כשהוא סוחב את הקרטון הקדוש הוא האיץ בי למהר להגיע לעמדת השמירה. התכנית היתה פשוטה: לקיים סדר פסח כהלכתו במגדל השמירה שבבונקר התחמושת, שממוקם בסוף טיז אל נאבי ימינה ושכל גודלו 2 מטר על 2 מטר. מיד אחרי שגמרנו לטפס בסולם הוא שלף חבילת נרות, הדביק כל אחד מהם בארבע הפינות של המגדל, והיה מוכן להתחיל. הנרות הללו, מן הסתם, הפכו אותנו למטרה חיה וכל מחבל דמיוני שהיה עובר ברדיוס של 5 קילומטרים יכול היה לראות אותנו בעזרתם ולהשחיל אותנו תוך שתי שניות – אבל הי, לההרג על קידוש ליל הסדר זו בטח איזו מצווה שכתובה בתורה. זו של פיני, לפחות.

היה מצויין, למי שתהה. במשך שלוש שעות שרנו, אכלנו, קידשנו, שתינו – הכל לפני ההגדה, בסגנון יוצאי צפון אפריקה לדורותיהם. אף אחד לא הפריע לנו, כל המפקדים האחראים על ביקורת במגדלי השמירה היו כנראה מבוסמים לא פחות מאיתנו. אבל אנחנו הרגשנו את קדושת החג הרבה יותר: מנותקים מהעולם, רק אני ופיני, שמרנו על מצוות קיום ליל הסדר. פיני היה מרוצה, אני הייתי שבע ומבסוט שהשמירה עוברת בכיף – ושניינו היינו בעיקר שיכורים כמעט כלוט.

היין והעייפות עשו את שלהם ואת השעה הרביעית לשמירה בילינו שניינו כשאנחנו נוחרים עמוקות על רצפת המגדל. הנרות שיוו לחיזון מראה סוריאליסטי לגמרי, אבל זה לא מנע מאיתנו לשבור שמירה כהלכתה. רק הדפיקות ברצפת המגדל, של השומרים שבאו להחליף אותנו בשעה 2:00, הפריעו את מנוחתנו. למזלנו, הספקנו להעלים ראיות. "איזה בעסה", אמר אחד מהם, "אני שפוך מעייפות אחרי כל האוכל בסדר הזה, ועכשיו צריך להעביר 4 שעות שמירה". אני ופיני חייכנו לעצמנו וטסנו להמשיך את השינה מהיכן שהפסקנו אותה, הפעם במיטתנו הצבאית החמימה.

כשחשבתי על איזה ליל סדר לכתוב לכבוד ליל הסדר הממשמש ובא הערב, לא היה לי ספק. ליל הסדר של 87 הכי חרות אצלי בזיכרון. אולי כי הוא היה הראשון ללא המשפחה. הראשון לא ליד סבא שלי, שמאז שאני זוכר את עצמי תמיד ניהל את הסדר בבית. בערך חודש אחרי אותו ליל סדר הוא נפטר, וככה יצא שהפסדתי את ליל הסדר האחרון שהייתי יכול לבלות איתו. אבל במקום סבא היה לי את פיני, שניהל את הסדר בבונקר לא פחות טוב. כמו שאני זוכר את סבא שלי, אם הוא היה יודע איך העברתי את ליל הסדר האחרון של חייו – הוא בטח היה צוחק עד השמיים.