גילרו.קום

פורסם לראשונה במקום אחר, ב-24/6/08

פעם, לפני המון שנים, היו לי חלומות לעבוד בפירסום. אתם יודעים, להשפריץ יצירתיות לכל הכיוונים, להגיד מילים כמו קריאייטיב, פלנינג, בריפים ואדלר חומסקי ורשבסקי. אז נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי כי זכרתי שכשהייתי ילד, אהבתי מאוד לצייר ואפילו כתבתי וערכתי עיתון קומיקס ופרפראות שראה אור בכל יום רביעי והופץ בעותק אחד למגירת השולחן שלי. הלימודים היו ברובם כיף חיים, בעיקר בהפסקות בין השיעורים בהם ישבנו במגדל הבצפר שמוקם בין נגריות מעוררות השראה באחת מהשכונות הנחשקות של דרום תל אביב המתעורר. אהבנו לדמיין, בעודנו מעלעלים בהתרגשות בספרו החדש של דוד פוגל, איזה קמפיינים מגניבים נעצב דקה אחרי שנתקבל לאיזה משרד פרסום באיזור הבורסה של רמת גן בואכה כיכר המדינה, ושאותם נשלוף בנונשלנטיות בפני עוד לקוח מרוצה.

האכזבה, איך לומר, היתה קצת פחות קריאטיבית. על אף תיק העבודות ההו כה מרשים שלי, שהתבסס ברובו על חופש יצירתי מוחלט – שלא לומר מופרע – אותו קיבלנו בבצפר, התחלתי לעבוד במשרד פרסום קטן בפריפריה בו שימשתי גם כביצועיסט, גם כגרפיקאי וגם כארט דיירקטור, תואר אותו קיבלתי בדרך אגב כשהבוס הציג אותי בפני לקוח, ורצה בכך להרשים אותו במילים גדולות. אני לא ממש זוכר, אבל אני מניח שאותו לקוח התבונן סביבו בפליאה לראות את הצוות אותו אני מארטט דיירקטורית, וכשהבחין במבטה העגמומי של המזכירה המאפירה בפינה שגם היתה היחידה בחדר באותו זמן, קיבל את הפרופורציות המתאימות. לא שהיה אכפת לי מה הוא חשב: הוא ושאר הלקוחות התגלו כאנשים חסרי מעוף, בעלי אפיקים יצירתיים צרים כבריף לא מושקע במיוחד, שלא הבינו את הרעיונות הקריאטיבים המעולים שלי והתעקשו על מודעות שבלוניות עם סלוגנים שהיו מתביישים להתפרסם במקומון "שבע", המקומון המוביל של באר שבע והפזורה הבדואית. זוהרו של עולם הפרסום כבה בעיני, חשתי שהיצירתיות שפיעמה בי קופדה ביד מיובלת של עוד קבלן בניין שתיפקד בתור לקוח ורץ להראות את המודעה העבשה לפועליו הרומניים בפרויקט נרקיסי יבנה/חבצלות נס ציונה/דרדרי רמלוד.

אחרי בערך שנתיים מתסכלות-תחת בתחום, גיליתי את האינטרנט. ארזתי תיק עבודות קטן ואת מה שנשאר ממוחי היצירתי ופסעתי לעבר העולם החדש, בו לא היו קבלני בניין מרושעים, מזכירות מאפירות או פרחים שאולצו לקשט שמות פרויקטים בעל כורחם. שם כולם היו חדשנים כי הרגישו שאין ממש חוקים יצירתיים שצריך להתכופף בפניהם. את עולם הפרסום אני ממשיך לבקר מהספה בסלון, בזמן שעשרות פרסומות יוצאות להפסקות תכניות שמשודרות ביניהן. כשאני רואה איזה קמפיין או סרטון אני כמובן בטוח שהייתי עושה אותו יותר טוב ותמיד יודע מה לא בסדר בו. כמעט שלא חשתי באף מקרה צביטה בלב שאני כבר לא שם, עד היום כשנתקלתי בבלוג שהחזיר לי בבום את כל החשק לחזור לעולם עליו סיפרו לנו בבצפר שם בדרום תל אביב: קוראים לו המזבלה, ולי נדמה שלמה שהרגשתי כששוטטתי בו פעור פה, קוראים באנגלית אובר-וולמד. זה בלוג שמתיימר לבקר את תעשיית הפרסום, מחליק כאפות עם רעיונות מבריקים, מגלה את הסקצ'ים שנשארו על רצפת חדר העריכה וגם מקשר לעוד המון בלוגים/אתרים אישיים של אנשים מאוד מאוד מוכשרים בכל תחומי התעשייה. איך אמר איזה סלוגן מהסבנטיז פעם? שעות של הנאה צרופה מובטחות.

אז קבלו את מה שמצליח בינתיים להחזיק את כל חולי היורו צמודים לטלוויזיה לפחות לעוד כמה שניות לפני שהם רצים להביא עוד בירה או פיצוחים: סדרת הספוטים המצויינת של קוקה קולה, שנקראת בתרגום חופשי "הבלתי חביקים" (The Unhuggables). אוף, נחרתי לעצמי באכזבה, אפילו אני לא הייתי עושה את זה יותר טוב.