אתה רואה הרבה טיפוסים מוזרים בסוג העבודה הזה, חשבתי לעצמי כשהיא נכנסה למשרד שלי, אבל כזאת עוד לא היתה לי. למרות שנדמה שראיתי תמונות שלה בכל מיני מדורי מחשבים והיי-טק, זה עדיין הרגיש כאילו אני צופה באיזה סרט 'פילם נואר' מוזר: פאם פאטל מהסוג הישן, דמות ארוכה, שמלה דקה עם כתפיות כמעט שקופות מחזיקות מעל כתפיים צנומות משהו. משקפי ענק שחורות לעינייה, ספק פיאה ספק שיער אמיתי עטוף בכובע שהיית רואה בשנות השישים בתור ילד בבית הקולנוע בשכונה בה גדלת בדרום תל אביב, היכן שבטי דייוויס, ג'ון קרופורד ולנה טרנר צבעו את ילדותך בשחור-לבן הכי צבעוני שהכרת. אבל עכשיו זה אלפיים ועשר, ואתה במשרד החקירות הפרטי שלך מנסה להתרכז באחת מבקשות העבודה הכי מוזרות ששמעת.
"יש לי טרול בבלוג", היא אמרה ביובש, מוציאה סיגריית פרלמנט סילבר מקופסת כסף קטנה ויכולתי לדמיין פומית שחורה ודקה מחוברת אליה. "ואני רוצה שתגלה מי זה". "בלוג?", תהיתי. "זה סוג של יומן רשת כזה, לא?" "כן", היא אישרה. "יש איזה מנוול אחד שיושב אצלי בתגובות, מציק לי ומלכלך עלי. למרות שאישרתי רק למי שמתאמת בתור בעל בלוג להגיב אצלי, האפס הקטן פתח בלוג במיוחד כדי שיהיה לו יוזר וכדי שיוכל לטנף אצלי את התגובות", הוסיפה והציתה את הסיגריה. "תבין", אמרה ושלפה חבילת כרטיסי ביקור מעוצבים מארנק הפראדה שלה. "הבלוג שלי הוא אחד המוכרים בבלוגיה. הנה, יש כאן את הכתובת. כנס לשם עכשיו ותסתכל. האפס הקטן קורא לעצמו 'מארק קנופפלר' ואני לא יכולה להרשות לעצמי בושות כאלה. זה הורס לי את כל חדוות הכתיבה".
מיהרתי לסגור את אתרי הפורנו הזולים שהיו פתוחים לי על המסך לפני שהיא התיישבה לידי, כשבדרך אני מסיט עם הרגל עמוק יותר מתחת לשולחן את בקבוק הויסקי שעמד על הרצפה. לקחתי שאיפה מהוינסטון שלי והקלדתי את הכתובת בדפדפן. בלוג מעוצב למשעי, ציינתי לעצמי, יותר ממאה תגובות לכל פוסט. "כנס לתגובות כאן", היא הצביעה בציפורן עשויית פרנץ' איכותי על הפוסט האחרון. "תראה איך הוא יורד עלי שם במסווה של תגובות ליריות ופואטיות מהגיהנום". העפתי מבט. אכן, לא נעים. כשש עד עשר תגובות נאצה שעסקו ברמת הכתיבה שלה, קישטו את השרשורים הארוכים בתגובות. "אוקי", החלפתי איתה עשן. "אני אבדוק את זה. נלך לפי כתובות איי.פי, די.אנ.אס'ים של שרתים ולוגים של התחברות – ואני מקווה שנגיע למשהו. עכשיו, בקשר לתשלום…" "כן, כן, אני יודעת. אתה צריך חצי מראש" היא אמרה והוציאה חבילת מזומנים מהתיק. "יש פה אלפייה בירוקים, אתה לא צריך לספור. שלח לי חשבונית על ההוצאות הנוספות. אה, ותקשיב", היא התקרבה אלי והורידה מעט את המשקפים הענקיות, חושפת עיניים כחולות מקפיאות. "אל תאכזב אותי. באתי ישר אליך כי שמעתי שאתה הטוב ביותר".
הסטתי מעט את הוילון וצפיתי בה מתרחקת במורד הרחוב. כיביתי את הסיגריה, שלפתי את הויסקי מתחת לשולחן ומזגתי לעצמי עוד כוסית. פתחתי את המגירה התחתונה ושלפתי משם אלבום דק כרס ומאובק משהו, שגזרי עיתונים בדרגות שונות של צהבהבות הציצו מתוכו. בפנים היו מסודרות ברישול כתבות גזורות היטב וראיונות קרועים ביד גסה, עליה ועל ההתקדמות המטאורית שלה בשמי הבלוגיה בשנה האחרונה. בהמשך, בחוצצים נפרדים, היו מסודרות הדפסות לוגים של שיחות מסנג'ר לפי תאריכים, משפטים שונים מתוכן מסומנים במארקר צהוב.
הנחתי את האלבום בצד וחזרתי למחשב. על הדפדפן עדיין דמם הבלוג שלה, אותו שנאתי כל כך. גללתי למעלה, לפוסט האחרון, לחצתי "הוסף תגובה", כשבשדה ה"שם" אני מקליד באיטיות 'מ-א-ר-ק ק-נ-ו-פ-פ-ל-ר" ובשדה מתחת את הסיסמה. "תגובות מאומתות בלבד, עלק", סיננתי. "בוגדת עלובה. לא הייתי קשר וירטואלי מספיק טוב בשבילך, הא? אני אראה לך מה זה לקרוא לטקסטים שלי 'תגובות פואטיות מהגיהנום'".
זה מסתורין בשבילי
המשחק מתחיל
עבור השכר הרגיל
פלוס הוצאות
מידע חסוי
נמצא ביומן
זאת החקירה שלי
זה לא תחקיר פומבי
אני אלך לבדוק את הדו"חות
לחפור בתוך העפר
יוצא לך לפגוש את כל הסוגים
בסוג כזה של עבודה
בגידה והפרת אמונים
תמיד יש להם תירוץ
וכשאני מוצא את הסיבה
אני עדיין לא יכול להתרגל אליה
ומה נשאר לך בסופו של יום?
מה נשאר לך לקחת איתך?
בקבוק של ויסקי
וסט חדש של שקרים
וילונות על החלון
וכאב מאחורי העיניים
מצולק לכל החיים
אין שום פיצויים
חקירות פרטיות…
גילרו.קום 