Private Investigations

2 תגובות

אתה רואה הרבה טיפוסים מוזרים בסוג העבודה הזה, חשבתי לעצמי כשהיא נכנסה למשרד שלי, אבל כזאת עוד לא היתה לי. למרות שנדמה שראיתי תמונות שלה בכל מיני מדורי מחשבים והיי-טק, זה עדיין הרגיש כאילו אני צופה באיזה סרט 'פילם נואר' מוזר: פאם פאטל מהסוג הישן, דמות ארוכה, שמלה דקה עם כתפיות כמעט שקופות מחזיקות מעל כתפיים צנומות משהו. משקפי ענק שחורות לעינייה, ספק פיאה ספק שיער אמיתי עטוף בכובע שהיית רואה בשנות השישים בתור ילד בבית הקולנוע בשכונה בה גדלת בדרום תל אביב, היכן שבטי דייוויס, ג'ון קרופורד ולנה טרנר צבעו את ילדותך בשחור-לבן הכי צבעוני שהכרת. אבל עכשיו זה אלפיים ועשר, ואתה במשרד החקירות הפרטי שלך מנסה להתרכז באחת מבקשות העבודה הכי מוזרות ששמעת.

"יש לי טרול בבלוג", היא אמרה ביובש, מוציאה סיגריית פרלמנט סילבר מקופסת כסף קטנה ויכולתי לדמיין פומית שחורה ודקה מחוברת אליה. "ואני רוצה שתגלה מי זה". "בלוג?", תהיתי. "זה סוג של יומן רשת כזה, לא?" "כן", היא אישרה. "יש איזה מנוול אחד שיושב אצלי בתגובות, מציק לי ומלכלך עלי. למרות שאישרתי רק למי שמתאמת בתור בעל בלוג להגיב אצלי, האפס הקטן פתח בלוג במיוחד כדי שיהיה לו יוזר וכדי שיוכל לטנף אצלי את התגובות", הוסיפה והציתה את הסיגריה. "תבין", אמרה ושלפה חבילת כרטיסי ביקור מעוצבים מארנק הפראדה שלה. "הבלוג שלי הוא אחד המוכרים בבלוגיה. הנה, יש כאן את הכתובת. כנס לשם עכשיו ותסתכל. האפס הקטן קורא לעצמו 'מארק קנופפלר' ואני לא יכולה להרשות לעצמי בושות כאלה. זה הורס לי את כל חדוות הכתיבה".

מיהרתי לסגור את אתרי הפורנו הזולים שהיו פתוחים לי על המסך לפני שהיא התיישבה לידי, כשבדרך אני מסיט עם הרגל עמוק יותר מתחת לשולחן את בקבוק הויסקי שעמד על הרצפה. לקחתי שאיפה מהוינסטון שלי והקלדתי את הכתובת בדפדפן. בלוג מעוצב למשעי, ציינתי לעצמי, יותר ממאה תגובות לכל פוסט. "כנס לתגובות כאן", היא הצביעה בציפורן עשויית פרנץ' איכותי על הפוסט האחרון. "תראה איך הוא יורד עלי שם במסווה של תגובות ליריות ופואטיות מהגיהנום". העפתי מבט. אכן, לא נעים. כשש עד עשר תגובות נאצה שעסקו ברמת הכתיבה שלה, קישטו את השרשורים הארוכים בתגובות. "אוקי", החלפתי איתה עשן. "אני אבדוק את זה. נלך לפי כתובות איי.פי, די.אנ.אס'ים של שרתים ולוגים של התחברות – ואני מקווה שנגיע למשהו. עכשיו, בקשר לתשלום…" "כן, כן, אני יודעת. אתה צריך חצי מראש" היא אמרה והוציאה חבילת מזומנים מהתיק. "יש פה אלפייה בירוקים, אתה לא צריך לספור. שלח לי חשבונית על ההוצאות הנוספות. אה, ותקשיב", היא התקרבה אלי והורידה מעט את המשקפים הענקיות, חושפת עיניים כחולות מקפיאות. "אל תאכזב אותי. באתי ישר אליך כי שמעתי שאתה הטוב ביותר".

הסטתי מעט את הוילון וצפיתי בה מתרחקת במורד הרחוב. כיביתי את הסיגריה, שלפתי את הויסקי מתחת לשולחן ומזגתי לעצמי עוד כוסית. פתחתי את המגירה התחתונה ושלפתי משם אלבום דק כרס ומאובק משהו, שגזרי עיתונים בדרגות שונות של צהבהבות הציצו מתוכו. בפנים היו מסודרות ברישול כתבות גזורות היטב וראיונות קרועים ביד גסה, עליה ועל ההתקדמות המטאורית שלה בשמי הבלוגיה בשנה האחרונה. בהמשך, בחוצצים נפרדים, היו מסודרות הדפסות לוגים של שיחות מסנג'ר לפי תאריכים, משפטים שונים מתוכן מסומנים במארקר צהוב.

הנחתי את האלבום בצד וחזרתי למחשב. על הדפדפן עדיין דמם הבלוג שלה, אותו שנאתי כל כך. גללתי למעלה, לפוסט האחרון, לחצתי "הוסף תגובה", כשבשדה ה"שם" אני מקליד באיטיות 'מ-א-ר-ק ק-נ-ו-פ-פ-ל-ר" ובשדה מתחת את הסיסמה. "תגובות מאומתות בלבד, עלק", סיננתי. "בוגדת עלובה. לא הייתי קשר וירטואלי מספיק טוב בשבילך, הא? אני אראה לך מה זה לקרוא לטקסטים שלי 'תגובות פואטיות מהגיהנום'".

זה מסתורין בשבילי
המשחק מתחיל
עבור השכר הרגיל
פלוס הוצאות

מידע חסוי
נמצא ביומן
זאת החקירה שלי
זה לא תחקיר פומבי

אני אלך לבדוק את הדו"חות
לחפור בתוך העפר
יוצא לך לפגוש את כל הסוגים
בסוג כזה של עבודה

בגידה והפרת אמונים
תמיד יש להם תירוץ
וכשאני מוצא את הסיבה
אני עדיין לא יכול להתרגל אליה

ומה נשאר לך בסופו של יום?
מה נשאר לך לקחת איתך?
בקבוק של ויסקי
וסט חדש של שקרים
וילונות על החלון
וכאב מאחורי העיניים

מצולק לכל החיים
אין שום פיצויים
חקירות פרטיות…

Like This!

מודעות פרסומת

Louise

כתיבת תגובה

יכול להיות שהוא לא היה מבחין באותו אוטובוס קומותיים לעולם, יושב בשולחן הבר הארוך ליד חלון הזכוכית ב'סטארבקס' הלונדוני הקבוע שלו ליד הביג-בן, צופה על התמזה וקורא את הגארדיאן האהוב עליו – אלמלא חריקת הבלמים המוזרה והלא אופיינית ההיא שבה הוא עצר בדיוק מולו. סוג של תקר, מלמל הבחור בכסא הגבוה לידו וגרם לו להרים את עיניו מעל האותיות הצפופות לעבר המקום בו מצטלבים הרחובות ויקטוריה ומרשהאם. שם הוא ראה אותה יורדת במבוכה במדרגות יחד עם כל הנוסעים, מזוודה קטנה בידה, מחכה על המדרכה הצפופה עד שהתקר בכלי הרכב האדום יתוקן. לא לקח לו יותר מדי זמן לזהות אותה. כאילו כל השנים ההן נמחקו, כאילו פניה לא התבגרו באחת, כאילו הזמן לא נתן בה את אותותיו. כאילו הם עדיין היו נאהבים.

בדרך הקצרה מהשולחן לדלת בית הקפה, הוא הספיק לשים לב להחלטיות המוזרה הזאת שלו, הלא אופיינית, שגרמה לו לאחוז את כוס הקרטון העדיין בוערת וכמעט לשפוך אותה בדרך על שכנו – ולדהור החוצה לפני שהיא תעלם לו. היא עדיין עמדה שם מבולבלת משהו, כששמעה קול מהוסס מאחוריה. "הלו, לואיז?" הוא אמר, היא הסתובבה. "זוכרת אותי?" שלוש השניות שעברו נראו כמו נצח, לפני שקצה חיוך קטן בזווית פיה אישר שהיא זוכרת את האיש אותו הכירה פעם טוב כל כך. "את ממהרת, או שאנחנו יכולים לבלות כאן כמה דקות?", שאל אותה במבוכה של ילד, והוסיף לעצמו בראש "כאילו שעדיין היינו נאהבים".

היא צחקה, הפעם בקול, גורמת לו להבין עד כמה השאלה טפשית. התקר הרי יקח עוד כמה דקות. תמיד היא היתה הרבה יותר ספונטנית ממנו, ונראה שהשנים לא שינו את המצב. כי בעוד הוא פולט את מה שנראה לה כבליל של מילות מבוכה או התנצלות וגורם לה לאבד את שאריות המרירות שהיא עדיין נשאה כלפיו – שלחה היא את אצבעה לעבר שפתיו כדי שידע שהיא הבינה. היא הפתיעה גם את עצמה כשמיד אחר כך חיבקה אותו חיבוק כזה, כמו שמחבקים בן זוג אהוב, ממיסה את שאריות הקרח האחרונות ביניהם. רק כשהיא הרפתה הוא עצר מעט כדי לבחון אותה שוב, הפעם מקרוב, שומע את עצמו אומר "את נראית ממש טוב" ומיד אחר כך מתנצל על שטף הדיבור הלא ברור שלו: "תביני", אמר לה. "את פשוט גורמת לי להרגיש שוב כאילו היינו נאהבים".

יש לה שלושה ילדים, סיפרה לו בדקות הספורות שנותרו להם. היא גרה ברובע בלומסברי בצפון העיר ונשואה כבר 14 שנים לאותו אדם שפגשה אחרי שהוא עזב אותה במפתיע ונסע, בוחר להמשיך את חייו עם מישהי אחרת בקשר שהתברר כטעות איומה. כשחזר לחפש אותה היא כבר עברה משם, למקום אחר, לחיים אחרים, בוחרת להשאיר את הכאב ולא להביט לאחור. הוא, סיפר לה, מעולם לא התחתן כי "לא מצא את האחת" – הסבר חלופי ומצער ל"לא מצאתי אחת כמוך" שהידהד בראשו לכל אורך אותה שיחה. קול הנהג הקורא לנוסעים לעלות בחזרה לאוטובוס קטע את מחשבותיו. לעזאזל, חשב לעצמו, זה היה קצר מדי. כשליווה אותה לאוטובוס הוא ידע שהשיחה הזאת סיפרה לו את כל מה שהוא היה צריך לדעת. מחלון הקומה השנייה באוטובוס המתרחק היא עוד הספיקה לפעור חור קטן נוסף בליבו כשראה אותה מסובבת את ראשה ומחייכת לעברו בדיוק את אותו חיוך שלה, כאילו היו עדיין נאהבים.

מונית האוסטין השחורה עצרה לידו מיד כשהניף את היד. בניגוד לשאר הימים, במקום לקחת אותה מזרחה אל המשרד שלו באפר סיטי של לונדון – הוא הורה לנהג להסתובב ולנסוע מערבה, לרובע קנסינגטון ובחזרה לדירתו שצופה להייד פארק. צעדיו היו כבדים מעט כשעלה במדרגות במקום במעלית, מנסה לסדר את מחשבותיו. כשסובב את המפתח בחור המנעול ונכנס פנימה, הבחין שהנערה, אותה אסף בבר אמש כדי שתחמם אותו בלילה, הספיקה כבר לעזוב לא לפני שהשאירה את הדירה מבולגנת כמו שקורה אחרי כל אותם לילות חד-פעמיים שהוא כל כך שונא. כשחלץ את נעליו והחל לסדר את הדירה, אוסף את בגדיו המקומטים מליל אמש ומשליך אותם לתוך סל הכביסה – הספיקה לחלוף בראשו המחשבה שבמקום אחר, בזמן אחר, בחיים מקבילים מסוג אחר – במקום לסדר עכשיו עוד מיטה סתורה, עוד לילה שבוודאי לא ישרוד את הבוקר של זכרונותיו, הוא היה יכול להיות עכשיו בדירה גדולה יותר, עם חדרים רבים יותר, מסדר בארון צעצועים של ילדים. של הילדים שלו ושל לואיז, שלא היה לו ספק שגם אחרי 14 שנה הם היו עדיין נאהבים.

"זה לא תמיד נכון, שהזמן מרפא את כל הפצעים", חשב לעצמו כשפשט את בגדיו, נשאר בתחתונים, מוציא ממגירה נסתרת בארון חבל עבה ומתקין ממנו לולאה. "יש פצעים שאתה לא רוצה לרפא. את הזכרונות ממשהו טוב באמת, משהו באמת אמיתי, שלא מצאת שוב לעולם".

כשהוא ראה אותה יורדת מהאוטובוס
נדמה שכל השנים נמחקו
פניה היו מבוגרות יותר, מעט קשוחות
אך עיניה היו עדיין כה בהירות
הוא שתה את הקפה שלו ומיהר החוצה
חצה לפני שהיא הלכה משם
אז הוא ניגש אליה כמו ילד קטן
מפוחד מדי ממה שהיה לו לומר

הלו, לואיז
זוכרת אותי?
עכשיו האם ניפרד או שנישאר מעט
כאילו ששוב היינו נאהבים

היא לקחה רגע כדי לזהות
את האיש שהיא הכירה כה טוב בעבר
וכשהוא התחיל להתנצל
מאבד כל מרירות שהיא נשאה
היא הניחה בעדינות את אצבעה על שפתיו
כדי שידע שהיא הבינה
וכשמזוודתה מונחת על המדרכה
חיבקה אותו כמו אהובה

היא אמר ללואיז
את נראית כה טוב
את מבינה שאת פשוט
גורמת לי להרגיש
כאילו ששוב היינו נאהבים

זה לא תמיד נכון, שהזמן מרפא את כל הפצעים
יש פצעים שאתה לא רוצה לרפא
את הזכרונות ממשהו טוב באמת
משהו באמת אמיתי, שלא מצאת שוב לעולם

ולמרות שהם דיברו רק זמן קצר
לפני שהיא אמרה שהיא צריכה ללכת
הוא ראה בפגישה סימן קטן
שסיפר לו את כל מה שרצה לדעת

וכך לואיז
נופפה מהאוטובוס
וכשהיא עזבה
היא נתנה את החיוך הזה
כאילו שהם היו שוב נאהבים…

Like This!

Older Entries

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

דבורית שרגל, קולנוע דוקומנטרי עצמאי: "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?" * "אפריקה!" * "כדור בגב"

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: