Private Investigations

2 תגובות

אתה רואה הרבה טיפוסים מוזרים בסוג העבודה הזה, חשבתי לעצמי כשהיא נכנסה למשרד שלי, אבל כזאת עוד לא היתה לי. למרות שנדמה שראיתי תמונות שלה בכל מיני מדורי מחשבים והיי-טק, זה עדיין הרגיש כאילו אני צופה באיזה סרט 'פילם נואר' מוזר: פאם פאטל מהסוג הישן, דמות ארוכה, שמלה דקה עם כתפיות כמעט שקופות מחזיקות מעל כתפיים צנומות משהו. משקפי ענק שחורות לעינייה, ספק פיאה ספק שיער אמיתי עטוף בכובע שהיית רואה בשנות השישים בתור ילד בבית הקולנוע בשכונה בה גדלת בדרום תל אביב, היכן שבטי דייוויס, ג'ון קרופורד ולנה טרנר צבעו את ילדותך בשחור-לבן הכי צבעוני שהכרת. אבל עכשיו זה אלפיים ועשר, ואתה במשרד החקירות הפרטי שלך מנסה להתרכז באחת מבקשות העבודה הכי מוזרות ששמעת.

"יש לי טרול בבלוג", היא אמרה ביובש, מוציאה סיגריית פרלמנט סילבר מקופסת כסף קטנה ויכולתי לדמיין פומית שחורה ודקה מחוברת אליה. "ואני רוצה שתגלה מי זה". "בלוג?", תהיתי. "זה סוג של יומן רשת כזה, לא?" "כן", היא אישרה. "יש איזה מנוול אחד שיושב אצלי בתגובות, מציק לי ומלכלך עלי. למרות שאישרתי רק למי שמתאמת בתור בעל בלוג להגיב אצלי, האפס הקטן פתח בלוג במיוחד כדי שיהיה לו יוזר וכדי שיוכל לטנף אצלי את התגובות", הוסיפה והציתה את הסיגריה. "תבין", אמרה ושלפה חבילת כרטיסי ביקור מעוצבים מארנק הפראדה שלה. "הבלוג שלי הוא אחד המוכרים בבלוגיה. הנה, יש כאן את הכתובת. כנס לשם עכשיו ותסתכל. האפס הקטן קורא לעצמו 'מארק קנופפלר' ואני לא יכולה להרשות לעצמי בושות כאלה. זה הורס לי את כל חדוות הכתיבה".

מיהרתי לסגור את אתרי הפורנו הזולים שהיו פתוחים לי על המסך לפני שהיא התיישבה לידי, כשבדרך אני מסיט עם הרגל עמוק יותר מתחת לשולחן את בקבוק הויסקי שעמד על הרצפה. לקחתי שאיפה מהוינסטון שלי והקלדתי את הכתובת בדפדפן. בלוג מעוצב למשעי, ציינתי לעצמי, יותר ממאה תגובות לכל פוסט. "כנס לתגובות כאן", היא הצביעה בציפורן עשויית פרנץ' איכותי על הפוסט האחרון. "תראה איך הוא יורד עלי שם במסווה של תגובות ליריות ופואטיות מהגיהנום". העפתי מבט. אכן, לא נעים. כשש עד עשר תגובות נאצה שעסקו ברמת הכתיבה שלה, קישטו את השרשורים הארוכים בתגובות. "אוקי", החלפתי איתה עשן. "אני אבדוק את זה. נלך לפי כתובות איי.פי, די.אנ.אס'ים של שרתים ולוגים של התחברות – ואני מקווה שנגיע למשהו. עכשיו, בקשר לתשלום…" "כן, כן, אני יודעת. אתה צריך חצי מראש" היא אמרה והוציאה חבילת מזומנים מהתיק. "יש פה אלפייה בירוקים, אתה לא צריך לספור. שלח לי חשבונית על ההוצאות הנוספות. אה, ותקשיב", היא התקרבה אלי והורידה מעט את המשקפים הענקיות, חושפת עיניים כחולות מקפיאות. "אל תאכזב אותי. באתי ישר אליך כי שמעתי שאתה הטוב ביותר".

הסטתי מעט את הוילון וצפיתי בה מתרחקת במורד הרחוב. כיביתי את הסיגריה, שלפתי את הויסקי מתחת לשולחן ומזגתי לעצמי עוד כוסית. פתחתי את המגירה התחתונה ושלפתי משם אלבום דק כרס ומאובק משהו, שגזרי עיתונים בדרגות שונות של צהבהבות הציצו מתוכו. בפנים היו מסודרות ברישול כתבות גזורות היטב וראיונות קרועים ביד גסה, עליה ועל ההתקדמות המטאורית שלה בשמי הבלוגיה בשנה האחרונה. בהמשך, בחוצצים נפרדים, היו מסודרות הדפסות לוגים של שיחות מסנג'ר לפי תאריכים, משפטים שונים מתוכן מסומנים במארקר צהוב.

הנחתי את האלבום בצד וחזרתי למחשב. על הדפדפן עדיין דמם הבלוג שלה, אותו שנאתי כל כך. גללתי למעלה, לפוסט האחרון, לחצתי "הוסף תגובה", כשבשדה ה"שם" אני מקליד באיטיות 'מ-א-ר-ק ק-נ-ו-פ-פ-ל-ר" ובשדה מתחת את הסיסמה. "תגובות מאומתות בלבד, עלק", סיננתי. "בוגדת עלובה. לא הייתי קשר וירטואלי מספיק טוב בשבילך, הא? אני אראה לך מה זה לקרוא לטקסטים שלי 'תגובות פואטיות מהגיהנום'".

זה מסתורין בשבילי
המשחק מתחיל
עבור השכר הרגיל
פלוס הוצאות

מידע חסוי
נמצא ביומן
זאת החקירה שלי
זה לא תחקיר פומבי

אני אלך לבדוק את הדו"חות
לחפור בתוך העפר
יוצא לך לפגוש את כל הסוגים
בסוג כזה של עבודה

בגידה והפרת אמונים
תמיד יש להם תירוץ
וכשאני מוצא את הסיבה
אני עדיין לא יכול להתרגל אליה

ומה נשאר לך בסופו של יום?
מה נשאר לך לקחת איתך?
בקבוק של ויסקי
וסט חדש של שקרים
וילונות על החלון
וכאב מאחורי העיניים

מצולק לכל החיים
אין שום פיצויים
חקירות פרטיות…

Like This!

Abracadabra

כתיבת תגובה

קיץ 82 היה חם ולח. למעשה, אין לי דרך לזכור אם זה נכון אבל זאת תמיד שורת פתיחה טובה לכל פוסט, והאמת היא שבכל מה שקשור לאותו קיץ זה לא הימור גדול מדי לקבוע את זה. ברדיו שלטו גולדן בראון של הסטריינגלרס, עין הנמר של סרבייבר ואבראקדברא של סטיב מילר בנד ואני עקבתי שבוע אחרי שבוע אחרי התנודות שלהם במצעדים ותיעדתי כל תזוזה, בעיקר של האחרון; בגבול הצפון חצו הנגמ"שים של אריק את הגבול בדרך ל"רק 40 ק"מ והביתה" אבל חזרו רק אחרי 3 שנים; אי שם במרכז הארץ התכוננה כיתה ח'1 לקראת ההצגה בטקס הסיום של בי"ס היסודי שכללה את הופעתי הבלתי נשכחת עם השורה "ובארצנו יש חמסין וכל מיני קדחת" מתוך "תה ואורז יש בסין"; ובספרד התאספו 24 נבחרות מכל העולם כדי לפתוח את טורניר מונדיאל 82.

זה היה בעצם המונדיאל הראשון שלי. 4 שנים קודם, בטורניר שנערך בארגנטינה, הייתי בן 10 ומה שאני זוכר משם זה בעיקר שידורים חוזרים בשחור לבן של מגרשים עמוסי קונפטי, כי השידורים הישירים נערכו בלילה בגלל הפרשי השעות וההורים לא הרשו לי להישאר ער. בגיל 14 תפיסת העולם שלך היא כה הרבה יותר ממוקדת מאשר בגיל 10: אתה כבר יודע שבנות זה לא ממש איכסה, אתה מבין שיש גם מלחמות בעולם ואבא יכול להעלם גם לחודש בלי שאתה יודע באיזה צד של ביירות הוא נמצא – ואתה בעיקר מפנים שכדורגל זאת כת שתלווה את החיים שלך לאורך כל הדרך. בעיקר אם הגיבורים שעיצבו את טרום גיל ההתבגרות שלך עשויים מהחומר ממנו היו עשויים פאולו רוסי וה"סקוואדרה אזורה" האיטלקית שלו.

קאט לשנתיים אחורה: מאי 80, רוסי מסתבך בפרשת מכירת משחק עבור 2 מיליון לירטות ומושעה לשלוש שנים, שקוצרו אח"כ לשנתיים. בדיעבד הסתבר שקיצור העונש, הזימון המהיר של רוסי לנבחרת מיד אח"כ והשתתפותו במונדיאל – הביאו באופן אירוני את גביע העולם לאיטליה. שישה שערים כבש רוסי בטורניר בדרך לתואר מלך השערים. שלושה מהם בלתי נשכחים – באותו משחק שנכנס לפנתיאון ברבע הגמר מול ברזיל. זה נגמר ב-2:3 הירואי, אומה שלמה של ברזילאים שנכנסה לאבל וכוס זכוכית אחת מנופצת לרסיסים שהיתה לרוע מזלה בדיוק לידי כשרוסי כבש את השלישי בדקה ה-75, מה שגרם לי לקפוץ בתנועות ידיים חדות מדי מהספה.

הסקוואדרה לא עצרו עד לגמר, בו מחצו 1:3 את גרמניה הנאצית עם טוני שומאכר הפושע בשער, זה ששלח בחצי הגמר את באטיסטון הצרפתי לבי"ח עם פרצוף שבור בלי תגובת השופט. הצדק הפואטי ניצח, הטובים מחצו את הרעים תוך 90 דקות מזהירות. בלבנון זה לקח קצת יותר זמן ולא בטוח שהטובים ניצחו שם. לאבא, אחרי ששיחרר את הכותל ב-67, חצה את התעלה ב-73 וקינח בטיול לביירות ב-82 זאת היתה המלחמה האחרונה בהחלט בה הוא השתתף. ההופעה של ח'1 בטקס הסיום של בי"ס היסודי היתה הצלחה מסחררת בגלל או למרות השורה ששרתי שם. רוסי עצמו נאלץ לפרוש ממשחק בשל פציעה 3 שנים לאחר מכן כשהוא רק בן 29 ולא חזר לשחק יותר. קיץ 82 נגמר, ובשנה שאח"כ עברתי לבי"ס התיכון שבו הייתי צריך לעשות הרבה יותר קסמים כדי להצליח בלימודים מאשר בכל 8 השנים הקלילות ביסודי. קסמים, שאולי דומים לאלה שעשה פאולו רוסי בספרד ושעליהם אולי שרה הלהקה של סטיב מילר בשיר שעד היום כשאני שומע אותו, אני מיד נזכר באותו קיץ חם ולח של 82.

אני נדלק, לא יכול להתקרר
את גורמת לי להסתובב
סחור סחור
סחור סחור ומסביב
ואיש לא יודע היכן זה נעצר

בכל פעם שאת קוראת בשמי
אני נדלק כמו להבה בוערת
להבה בוערת מלאת תשוקה
נשקי אותי, תני לאש לעלות

אברא-אבראקדברא
אני רוצה להושיט יד ולתפוס אותך
אברא-אבראקדברא
אבראקדברא

את גורמת לי להתחמם, את גורמת לי להאנח
את גורמת לי לצחוק, את גורמת לי לבכות
משאירה אותי כמה לאהבתך
עם מגע של כפפת קטיפה

אברא-אבראקדברא
אני רוצה להושיט יד ולתפוס אותך
אברא-אבראקדברא
אבראקדברא

אני חש את הקסם בליטוף שלך
אני חש בקסם כשאני נוגע בשמלתך
משי וסאטן
גרביונים שחורים עם פני מלאך

אני רואה את הקסם בעינייך
אני שומע את הקסם באנחותיך
בדיוק כשאני חושב שאוכל להימלט
אני שומע את המילים האלה שאת תמיד אומרת

אברא-אבראקדברא
אני רוצה להושיט יד ולתפוס אותך
אברא-אבראקדברא
אבראקדברא

בכל פעם שאת קוראת בשמי
אני נדלק כמו להבה בוערת
להבה בוערת מלאת תשוקה
נשקי אותי, תני לאש לעלות

אברא-אבראקדברא
אני רוצה להושיט יד ולתפוס אותך
אברא-אבראקדברא
אבראקדברא…

Like This!

Older Entries Newer Entries

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

קולנוע תיעודי עצמאי

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: