Down to Earth

כתיבת תגובה

"אז לאן הערב?" היתה הבדיחה הקבועה. תמיד כשהתכנסנו כמה דקות לפני שנפלה החשיכה על צלע הפיסטין ההוא, שני קילומטר בתוך שטח לבנון כדי לשמוע מי מצוות ולאיזו פעילות לילית – מישהו היה זורק בציניות את השאלה המצחיקה הזאת שהיתה נשמעת כלקוחה מעולם הבילויים התל-אביבי שהיה רחוק באותם רגעים מאיתנו כמרחק כדור הארץ מהירח. וזה הצחיק גם כי האופציות לבילוי באותו ערב היו או יציאה למארב-כוכב, או שמירה על התותחים או פטרול בעמדות. מי שהתמזל מזלו זכה לשנת לילה רצופה גם אם היא היתה בנעליים, אבל היית יכול להיות סמוך ובטוח שהרב-סמל ידע לקזז את הלילה החופשי שנקרה בדרכך עם פעילות לילית מסוג קצת יותר בטחוני, לילה אחד מאוחר יותר.

עשרים ותשע שנים אחורה, אוגוסט 87', שנתיים בלבד אחרי הסיום הרשמי של מלחמת לבנון והרבה לפני חיזבאללה – והמדינה שמצפון נראתה הכי פחות מזיקה שיש. אוגוסט בדרום לבנון הם אולי לא המקום והזמן האולטימטיבים לבלות בהם את חופשת הקיץ שלך, אבל לנו זה הרגיש בדיוק ככה. להיפרד משאר הגדוד לשלושה חודשים, להיות רק עם החברים שלך לסוללה וכמעט בלי שום דיסטנס מהמפקדים שאמורים לחלוש עליך משמעתית. אולי זאת היתה הסיבה שכשציוותו אותי למארב-כוכב יצאנו שמחים ומאושרים לשחק בחיילים ומחבלים וגם הרשנו לעצמנו לנמנם מדי פעם גם כשלא הגיע התור שלנו לעשות זאת. שלושת החודשים שהייתי בלבנון היו החודשים הכי כיפים בשירות הצבאי שלי. אולי זה היה בגלל שסוללת התותחנים הזאת הרגישה סוף סוף שהיא עושה משהו משמעותי, מעבר לאימונים מאובקים, דוחים ויבשים בכל מיני חורים בארץ. אולי בגלל שהיינו שם לבד בלי שתי הסוללות האחרות של הגדוד והרגשנו מיוחדים ומאוחדים.

פעם בשבועיים-שלושה הגחתי לחופשה בארץ ובאחת הפעמים קניתי ב'דיסק סנטר' בת"א איזה דיסק של להקה שהצליחה לתפוס לי את האוזן עם מוסיקה ג'אזית-פאנקית לבנה שריגשה את הנשמה בדיוק כמו שהיא ריגשה את הרגליים. לשמוע אותם בווקמן כשאתה שוכב מאחורי נגמ"ש מסוג אלפא באחרי הצהריים המאוחרים, בדיוק כשהשמש התחילה להעלם מאחורי אותו פיסטין – היה אחד מהדברים הבודדים שהזכירו לך את האזרחות, את הבית, את תל אביב ואת הציוויליזציה, ונתן לך להבין שכמה שלא כיף לך ב-menhood הצבאי – יש עולם אחר שמחכה לך בצד הנכון של הגבול, במדינה שקוראים לה תל אביב, אי שם בכוכב הלכת 'ארץ' אליו חזרת מדי פעם בערך כדי לבקר.

הדיסק שאותו חרשתי שם בלבנון היה Keep Your Distance שלהם שיצא במאי באותה שנה ונכנס ישר למקום הראשון במצעד התקליטים באנגליה, כשהוא נשאר בטופ 10 במשך 13 שבועות רצופים. הסינגל הראשון, Misfit, יצא עוד ב-86' אבל לא הצליח במיוחד ורק הסינגל השני, Down to Earth פתח להם את הדלת כשהגיע למקום השלישי במצעד. הסינגל השלישי, Ordinary Day, הגיע למקום השביעי והביא להוצאותו המחודשת של Misfit. הסינגל הרביעי והאחרון מהאלבום המצויין הזה, Free השקט והיפה שהתלבש יופי על שמיעה באוזניות הווקמן על רקע השמש השוקעת של דרום לבנון בסוף הקיץ של 87' – כבר זכה להצלחה פחותה יותר ובזה נגמרה פחות או יותר ההצלחה של "הסקרנות הרגה את החתול", לפחות עד איזה קאמבק מוצלח וקצר עוד יותר ב-89'.

וכמו שאומר הקריין בפתיח של הביצוע שלהם ל"בחזרה לכדור הארץ" בינואר 87' ב'טופ אוף דה פופס' – "הנה מי שהיו לעשר דקות הכי גדולים שאפשר להיות". בדיוק כמו שאנחנו הרגשנו, לשלושה חודשים על כוכב הלכת שנקרא לבנון.

 

Shooting stars in midnight pastures
And hanging out on clouds beneath the moon
Hitching rides on magic carpets
It’s a fairy tale to me but you’re in tune

You’re shattered by the final frame
Of the movie scene that generates your every aim
You ain’t no bird and so for what it s worth
Gonna bring you straight back down down

Straight back down
Come back down
Straight back down
Straight back down to earth

In times when you’re in need of assistance
You’re looking for a lead and in the distance
You hear them calling come back down again
But you don’t know how, you don’t know where and don’t know when

You’re shattered by the final frame
Of the movie scene that generates your every aim
You ain’t no bird and so for what it s worth
Gonna bring you straight back down to earth

Straight back down
Come back down
Straight back down
Straight back down to earth

Don’t wanna wanna be misled
Don’t wanna fall on a razor’s edge and
You feel at ease you’re begging please don’t take me down for nothing

Don’t wanna wanna be misled
Don’t wanna fall on a razor’s edge and
You feel at ease you’re begging please don’t take me down for nothing

You’re shattered by the vital pain
That is needed now to tell you not to go insane
You’re tempted by, I say the cooling breeze
That will bring you down oh come back please!

Straight back down
Come back down
Straight back down
Straight back down to earth

Don’t wanna wanna be misled
Don’t wanna fall on a razor’s edge and
You feel at ease you’re begging please don’t take me down for nothing

Don’t wanna wanna be misled
Don’t wanna fall on a razor’s edge and
You feel at ease you’re begging please don’t take me down for nothing

Don't Stop Believin'

2 תגובות

א' תורג'מן, תורג'י בשבילכם, היה המורה הכי טוב להיסטוריה ולתולדות עם ישראל שמעולם לא הכרתם. הוא היה מעולה בתחום, למרות שאני אזכור אותו לא מעט גם בתור מורה למוזיקה. בכיתה י', בין סיפורי ההרפתקאות על לורד בלפור לסיפורי הזוועה על עליית הריך השלישי, בהפסקות בין שיעור לשיעור או בדרך לאיזה טיול מצאנו די מהר את האהבה המשותפת שלנו למוזיקה, דיסקסנו אותה ארוכות וגם החלפנו ביניינו תקליטים, לא משהו שאתה עושה עם מורה שלך. הוא ידע לספר על ההיסטוריה של המוזיקה באותו חיוך רחב ובאותן עיניים בורקות כמו שהעביר לנו את שיעורי ההיסטוריה, הופך אותם לפרקים מרתקים ובלתי נגמרים. נדמה לי שהבאתי לו את 'נו פרלה' של פול יאנג או את 'סאם גרייט ריוורד' של דפש מוד, והוא נתן לי בתמורה את Frontiers של להקת ג'רני.

להקת ג'רני היא אחת מלהקות מוזיקת-נהגי-המשאיות הכי טובות שמעולם לא הכרתם. אנשים יותר מתוחכמים יסווגו אותה כרוק-אמריקאי-של-אמצע-הדרך, אבל רק מי שחרש פעם את כבישי ארה"ב עם קלטות של ג'רני, טום פטי, ג'ון קוגר ואחרים בועטת באזניים – יכול להבין למה הם מתקשרים למשאיות ולדרכים אינסופיות. את 'פרונטירז' אהבתי כמעט משמיעה ראשונה וזה היה מוזר, כי מה לנהגי משאיות אמריקאים ולאוזן מתבגרת של בחור ישראלי שעד אז הורגל בעיקר לגל חדש ולסינתיסייזרים מחושמלים. אבל הסינגל המושלם 'דרכים נפרדות' של סטיב פרי ולהקת המסע שלו מאותו אלבום, גרם לי להבין שגם גיטרות תוצרת סן פרנסיסקו יו.אס.איי יכולות להעביר לך ריגוש מרטיט מסוג כלשהו. הריגוש גבר כשהתברר לי ש'דרכים' הוא רק אחד מכמה שירים מעולים שקישטו את האלבום המצויין הזה, אחרים כמו 'בנאמנות' ו'שלח לה את אהבתי' מרגשים אותי עד היום. אפשר לומר שהמסע התחיל שם, ובשנים שבאו אחר כך למדתי לאהוב את סוג המוזיקה הזה שלעולם ימחיש לי כבישים בלתי נגמרים לאורך city to city USA.

הפרק האחרון של העונה האחרונה של הסופרנוס היה אחד מהטובים שראיתי. הפרק ההוא שנגמר חלקיק שנייה אחרי שסטיב פרי זעק 'דונ'ט סטופ' ושמט ב-2007 ל-12 מיליון אמריקאים את הלסתות באחד הסיומים היותר חזקים שהיו אי פעם לסדרה, ששינתה סדרי עולם בטלוויזיה ובכלל. כשטוני סופרנו ישב בדיינר ההוא בסצינה האחרונה בהחלט של הסופרנוס, דפדף בג'ו-בוקס, התביית על 'אל תפסיקי להאמין' שיצא באלבום הקלאסי של ג'רני, Escape מ-81, הכניס מטבע וצלילי הפסנתר הראשונים החלו ללוות את אותה סצינה אחרונה בהחלט, היה לי קשה למחוק את החיוך מהפרצוף. ביני לבין עצמי תהיתי האם גם תורג'י, בשבילכם מר מנהל בית ספר ידוע כיום, חייך גם הוא לעצמו את אותו חיוך רחב עם אותן עיניים בורקות כשראה את הפרק, וקפא גם הוא כשסטיב פרי הקפיא את משפחת סופרנו איפשהו במרחב הזמן הטלוויזיוני, משאיר אותם נצחיים כמו אותם כבישים בלתי נגמרים, כמו אותו החיוך של תורג'י, כמו המוזיקה של ג'רני.

Older Entries

דבורית שרגל * Dvorit Shargal

קולנוע תיעודי עצמאי

משלים בגרויות

אודי שרבני. כותב.

אורן עמרם - Oren Amram

שירותי מוסיקה - 054-4509344

shaatuk

write like the wind

לונדון קולינג

הבלוג של בועז כהן

%d בלוגרים אהבו את זה: